הודאה בחוסר אונים היא חשובה אבל לא מספיקה. פעולה של יציאה מעצמי החוצה גם היא טובה וחשובה, אבל הטיימינג חשוב לא פחות. במשך הרבה שנים האמנתי לראש של עצמי וחייתי עם התאווה, הפנטזיות, הדמיונות, הכאב והסבל - הכל בבדידות גמורה. ניסיתי להתמודד לבד, ולא ידעתי שכל זמן שההתמודדות היא סוד פרטי ואישי שלי - קשה עד בלתי אפשרי להצליח בה.

בתחילת שנות השמונים במאה הקודמת עמד לו מורה לתנ"ך אל מול עשרות עיניים שניסו לעקוב בהשתאות אחר ידיו המתנופפות בהתלהבות והכריז בפאתוס את המפורסמת שבשאלות – "מה עניין שמיטה להר סיני". לא הבנתי מה השאלה, בטח שלא את התשובה, הזיכרון היחיד מאותו שיעור הוא סנטרו המזדקר בעת שהחליט על העונש שאחטוף על הניסיון לחקות (ללא הצלחה) את הידיים המתערבלות שלו... מהמוצדקים 'והשווים' שקיבלתי. שנים אחר כך נברתי בתירוצים השונים והגעתי גם לתובנות מחלימות, יהי רצון שיהא לתועלת.

מי שלא מזדהה עם הסיפור שירים את היד. טוב, הרעיון ברור, בכל אחד מאיתנו יש שני כחות, אחד ד"ר מכובד (או אברך כולל, או איש משפחה או כל תיאור אחר שאתה יכול להדביק לעצמך), והשני הוא מיסטר הייד שהוא היצור המעוות הזה שאנחנו רוצים כל כך בכח לדחוף פנימה ושייעלם מהחיים שלנו, אבל כאשר הוא משתלט עלינו - אנחנו בידיים שלו לחלוטין. העסק מסתבך בגלל שהחל מאותו רגע בו הד"ר בלע את הסם - אין לו דרך לצפות מתי היצור הנורא שבתוכו יפרוץ.

וכל אחד ואחד הוא בזה לפי ערכו, דכמה ששמר את עיניו יותר בקדושה, מסוגלים הראיות האסורות להזיק לו יותר.

"כעבור כמה שעות נפרדתי מדוקטור בוב. החיוך הנפלא, הישן, הרחב היה על פניו כשאמר כמעט בצחוק, "זכור, ביל, בוא לא נהרוס את הדבר הזה. בוא נשמור על פשטות!". הסתובבתי, לא מסוגל לומר מילה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו." (ביל וו, אחד המייסדים של ארגון אלכוהוליסטים אנונימיים, מספר על המפגש האחרון עם השותף שלו ד"ר בוב, והמילים האחרונות שאמר לו לפני מותו).

מי שקלקל ח"ו את חוש הראייה שלו לא יזיקו לו המראות האסורות כ"כ כיון שהוא איבד את רגישותו לטומאה רח"ל. משא"כ מי ששומר על טהרת חוש הראייה, קיימת אצלו רגישות גבוהה למראות אסורות וכל ראייה מסוגלת להזיק לו מאד וצריך משך זמן עד שמחשבתו תחזור לאיתנה.

חברים יקרים ואהובים. אני נמצא כעת בין שמים וארץ על מטוס חזרה מישראל לאירופה, עודי מהרהר בליבי על מה שעובר עלי הרגשתי צורך לשתף אותכם במחשובותי.

הפוסט הזה הולך להתמקד בשלושה "למה": למה הגעתי לכאן? למה נשארתי כאן? למה אני עדיין כאן? התשובה בתמצות: הגעתי, כי הייתי רגיל "לקחת" (מחלה). נשארתי, כי לראשונה בחיי באמת "קיבלתי" ולאורך זמן (החלמה). ועודני פה, כדי לא לשכוח את שניהם.. שיהא לתועלת.

האמת היא שבמשך השנים הארוכות שסבלתי מחוסר יכולת להפסיק את הצפיה בפורנו והאוננות, לא יכולתי להבין מה הכי מפריע לי באמת בכל העסק הזה. כאב לי מאוד אבל מרוב כאב, לא יכולתי לשים לב איפה בדיוק כואב לי, כי פשוט הכל כאב לי. כן, כאב לי שזה אסור, כאב לי שזה בגידה באשתי, כאב לי שזה לא מתאים לדימוי שלי וכאבו לי עוד המון נקודות בנפש (וגם בגוף) ומרוב כאב לא היתה לי אפילו האפשרות לנסות לעצור ולהבין מה בדיוק כואב לי ומה לא בסדר איתי.

יש לציין, דגם אחרי שכבר הגיע במדה מסויימת לשמירת הראייה, מ"מ יתכן שאם יזדמן לו פתאום איזה ראייה אסורה בקרן זוית תגרום לו הראייה נזק גדול, שהמחשבה על הראייה תחזור על עצמה כמה פעמים מבלי שיצליח להתנתק ממנה.

בחדשות פורסם כי אב בית בישיבה בירושלים שכנגדו הוגש כתב אישום על תקיפת נערים, נמצא הבוקר ללא רוח חיים בתא המעצר במגרש הרוסים בירושלים כשחולצה כרוכה לצווארו.

עד שהגעתי לתכנית, נראה לי שמעולם לא השתמשתי במילה שלווה. זה מוזר כי זה כנראה הדבר שהכי חיפשתי במשך כל ימי חיי, אבל ביחד עם זה כנראה שאף פעם לא עלתה המילה הזאת על דל שפתיי. חיפשתי משהו בלי לדעת מה אני מחפש.

תמיד חשבתי, שככל שאדם הוא גדול יותר, כך הוא נתבע לזהירות פחותה יותר, אך מפרשה זו ניתן ללמוד שהשקפת התורה היא אחרת. גם חז"ל אמרו ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".