ע"י כל ראיה אסורה הרי הוא מסעיר את היצר למלא תאוותיו וזה הורס את מנוחת נפשו, כמו שכתב הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל.

עבור ההחלמה שלי לא מספיק שאני מבין שאלוקים רוצה בטובתי, אני צריך לעבוד גם על הקשר הרגשי. בדיוק כפי שלא מספיק קשר של הבנה בין בני זוג או בין אבא לבנו, כך גם עם אלוקים אני צריך קשר רגשי. זה לא קל, אבל עצם הידיעה שזה חסר לי יכולה לדחוף אותי בכיוון הרצוי.

כל החיים שלי, כשקראתי ספרי חיזוק או כששמעתי עצות רוחניות, משהו בתוך נפשי תמיד אמר: טוב, זה יפה בשביל האנשים האלה, שקצת נופלים פה ושם, אבל אני? לאן שהגעתי? רמת הזיוף, השנאה והתיעוב העצמי שלי לא אפשרו לי להאמין שאכן יש בעצות ובחיזוקים האלה כדי להחיות את נפשי. אז ניסיתי, אבל במעין יאוש מריר, שהחזיק עד להתפרצות הלא צפויה הבאה...

לפני כשנתיים וחצי, התחלתי להשתתף בקבוצה חיה באזור מגוריי, ופגשתי שם חבר שבאותו זמן היה נקי בערך חמש שנים, אחרי כמה שנים נוספות שהיה בתכנית ורובן העביר בנקיות. אח"כ ראיתי אותו פחות ופחות בקבוצות ורק יצא לי לראות אותו מפעם לפעם בהזדמנויות אחרות (בית כנסת, חנות וכיו"ב). כל פעם שראיתי אותו, חשבתי לעצמי שזאת דוגמא טובה לאדם שהחלים (בלשון עבר) ולא זקוק יותר לקבוצות.

מתוך שעיני נשמתו פועלים כהוגן משפיע הדבר ישר על הפנימיות וההרגשים של האדם.

הכחשה זה התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ליפול, והתירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שלא נעשה הכל כדי להפסיק. הבעיה היא שכאשר אנחנו מתכחשים למציאות, היא לא באמת משתנה, ולטמון את הראש בחול לא עוזר לא לבת יענה ולא לנו. לכן אנחנו צריכים לבדוק באיזה תירוצים אנחנו משתמשים כדי לשקר את עצמנו ולכתוב אותם, כך שבפעם הבאה שנשמע אותם בתוך הראש שלנו, נוכל להגיד לעצמנו: עד כאן, מדובר בתירוץ והכחשה ואנחנו לא רוצים להשתמש בהם פעם נוספת.

אחרי שהשתחרר קצת מכבלי היצר ויצא מתחת תחום הדמיונות של היצה"ר שמסנוורים אותו לגמרי ושוללים ממנו את השליטה העצמית, אז יתחילו הכוחות הרגילים לפעול, ובמשך הזמן נחלשת התשוקה והסקרנות להסתכלויות.

אני זוכר על עצמי בתחילת הדרך שניסיתי להישאר נקי, והצלחתי ואז נפלתי וניסיתי שוב, ושוב, וכשהצלחתי בחסדו יתברך להישאר נקי תקופה משמעותית דווקא אז קיבלתי 'אתגרים' חדשים בחיי, מכיוונים לא צפויים, דברים שהיו לי ממש לא קלים להתמודד איתם, דברים שאם היו מגיעים אלי לפני ההחלמה היו בטוח מפילים אותי לקרשים באופן שקשה לי להאמין שהייתי מתאושש מהם.

שעות מאז שהסתיימה שבת ההחלמה ועודני תפוס בה. זו הפעם ה 11 שזכיתי להשתתף ביחד עם אשתי, וכמו בכל פעם, גם כעת הביאה השבת בכנפיה רוח חדשה. רוח מרוממת, רוח מטלטלת ומצמיחה. חוויתי במהלכה לא מעט רגעים מיוחדים. בבית הכנסת, בחדר האוכל, בשיחות עם חברים, ספונסיים, במסרים (האישי והזוגי) ובקבוצות.

עצה נפלאה לנצח את היצר, וכמו שאמר הגר"מ סולובייציק זצ"ל (הובא בספר והאיש משה ח"א עמ' קע"ה) דאין לך תריס מעולה כנגד היצה"ר מחשיפת הפרצוף ולקרוא לו בשמו המפורש.

כולנו מכירים את זה טוב מאוד: אנחנו יושבים מול המחשב בלי שום רצון להגיע לנפילה, סתם ככה נכנסים לאתר חדשות דתי או חרדי ועוברים על החדשות ועל הכתבות שמעניינות אותנו. משם אנחנו ממשיכים לאתר חדשות חילוני, אבל גם בשלב הזה אין לנו שום כוונה ליפול, ולמעשה אנחנו אפילו לא חושבים על כך. אלא שמכאן פתאום מהלך ההתרחשויות משתנה במהירות, כאילו נגד רצוננו.

התחלתי את תוכנית הצעדים, והיום היתה הפעם הראשונה בקבוצה טלפונית. כיוון שהם בצעד 6 ואני רק התחלתי אני משתמש בכלי הזה של הפורום לעשות קצת שיעורי בית מצעדים הראשונים. אני עוד לא מבין את התמונה המלאה של הצעדים, אבל רק לשמוע את קולות ההחלמה ולשמוע על מס' הימים של האנשים אומר הכל.

איך אני אוהב את התאריכים המיוחדים: ראש השנה, ראשי חודשים, ימי הולדת, אולי יום העצמאות ואפילו תאריכים לועזיים סמליים וחשובים גם תופסים בלית ברירה.