אבל אחרי שכבר הצליח להשתחרר במדת מה מכבלי היצר, משתנה אצלו כל הנטייה ליצר הזה והתשוקה לטומאה זו נחלשת מאד ובכוחות מועטים ניתן לעמוד על המשמר.

עומדים להם שני מצורעים קרחים כדלעת בפתח העזרה, אחרי שבועות של הסגר ריחוק ובדידות, גם של האחד מזולתו, סוף סוף חוזרים הם לציביליזציה. הם התקשו לזהות את עצמם לאחר התגלחת היסודית, עכשיו גם הפדחת של שניהם מבריקה משמן, זה עתה היא נמרחה מלוא כף היד מהנוזל הדביק הזה, הוכחה ניצחת שאף שערה לא נשכחה, הגם שבמבט מהיר יכולת להבחין שלא נח לשניהם עם המעמד, יכולת לעמוד על ההבדלים ביניהם.

אנחנו מזהים אצלנו בעייה בעניין התאווה (אותיות המילה "עֹנֶג" זהות לאותיות המילה "נֶגֶע"). בהתחלה אנחנו מקווים שזה יעבור במשך הזמן, בייחוד אם צפוי לנו שינוי משמעותי קרוב (בר מצווה / מעבר לישיבה / חתונה וכדו'). זהו הניסיון הראשון שלנו לפתור את הבעייה, והוא מתאפיין בכך, שאנו מקווים שהבעייה תחלוף מאליה.

בגלות האחרון יגיעו לשער הנ' של הטומאה רח"ל, וכח התורה יעמוד להם שיוכלו להתברר מאותו שער, ובבירור הזה "ספו תמו בחינת הטומאה" ותבוא הגאולה, עיי"ש.

"יש קו אדום שאותו לא אחצה לעולם!". את המשפט הזה שמעתי את עצמי מדקלם אחת לתקופה בטון משכנע. מסתבר שהריגוש לדבר האסור הוא ממש לב ליבו של המחלה שלי, ולכן המחלה שלי הייתה זקוקה לקו האדום כאוויר לנשימה, לשרטט קו אדום ואז להיות תקופה בריגוש מזה שאני רחוק ממנו, אח"כ להיות בריגוש מזה שאני ממש קרוב אליו, ובסוף מהריגוש לחצות אותו.

הלכתי לי ברחוב לפני שעה קלה וחשבתי לעצמי כמה הנקיות חשובה ובסיסית בשבילי. כמה זה הבסיס לאיכות חיים ולכל ההצלחות וכמה שזה הדבר שהכי חשוב לי. היתה לי גם תחושת סיפוק על יותר ממאתיים ימים נקיים בחסדי ה'. מוצא את עצמי במקום אחר מאיפה שהייתי לא מזמן.

מחקרים שונים בשנתיים האחרונות מצאו שהרצון להימנע מחדגוניות נדושה עז כל כך, עד שאנחנו מוכנים לסבול כאב, ואף לגרום אותו לעצמנו, רק כדי לגרש את המונוטוניות.

וכבר אמרו בזוהר (וירא) אמר רבי אני ראיתי אותם הצדיקים ששלטו על תאות לבם, ואין מעלה יותר גדולה וחשיבות מהם.

אם אני מודה שאני מכור, ומקבל את העובדה שאני חסר אונים מול התאווה, מה זה בעצם אומר? האם זה אומר שכעת אני יכול לברוח מהאחריות למעשיי מכיון שאין לי אפשרות לעמוד בנסיון? או שמא זה בדיוק הפוך, ודוקא ההודאה בחוסר אונים היא היא לקיחת האחריות על מצבי והתחלת הטיפול בעצמי על מנת שלא אמשיך לעשות את אותם דברים שאני חסר אונים מולם? אבל רגע, אם אני כן יכול לטפל במצבי, אז אני בכלל לא חסר אונים?...

פעמים אפי' ע"י פעם אחת שתעמוד בנסיון חזק בעינים תוכל לזכות למדרגת קדושה גדולה, כיון שגורם בזה כביכול בלי שיעור עליית השכינה.

אף פעם לא נתתי את הדעת לראות מתי בדיוק אני נופל או מה ההתרחשויות שקדמו לכך שהגעתי למקומות שאחר כך התחרטתי. במשך שנים ארוכות זה פשוט היה חלק מהחיים. נופל וקם, נופל וקם. נפילות קלות, נפילות קשות, נפילות כואבות, נפילות שכבר לא הרגשתי את הכאב וכן הלאה.

בעצם הכבישה וההכנעה של היצה"ר ישנו כח גדול לסייע להאדם לעלות מעלה מעלה בעבודתו, וגם גורם נחת רוח גדולה מאד לפניו ית'.

בסוף הייתי שם! פחדתי הפחד היה משתק לא היה אפשרות לפסוע אפי' צעד. אבא התגלה אלי "אני אקח אותך", על כפיים נשא אותי. הרגשתי כתינוק שעוד לא למד לזחול.

יותר משנתיים שאני בתוך וסביב הנושא וכל הזמן תחושות ורגשות מקבלים הגדרות יותר מדויקות. הכותרת של הבעיה שלי הרבה יותר מרשימה כשאני מגדיר את הבעיה בכללותה כתלות לא נורמלית בתאווה. בלי זה כנראה גם לא הייתי נכנס לתוך מודעות טיפולית בבעיה. זה מה שגרם לי להבין שיש כאן משהו רציני שדורש טיפול. בפועל מסתבר שעיקר הבעיה שלי אינה ההתמכרות לתאווה אלא הנסיבות שגורמות לה להתפתח.