הצעד העשירי (בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות), מציע "המשכנו בחשבון הנפש, וכאשר שגינו הודינו בכך מיד". הרעיון של הצעד הוא פשוט: במקום שהצעדים יהיו שורה אחת שמתחילה במקום אחד ומסתיימת בסוף, הוא הופך אותם לעיגול, מעין ספירלה בלתי נגמרת שממשיכה הלאה והלאה. כל צעד, מלבד כך שיש לבצע אותו פעם אחת בצורה רחבה ועמוקה, צריך להפוך ולהיות חלק מהחיים עצמם, ולהיכנס לחלק מהשגרה בפעולה קבועה.

כתב בעל התנאי בליקוטי אמרים פכ"ז וכ"ח שאם נופלות לו הרהורים רעים ותאוות רעות במחשבתו "יש לו לשמוח בחלקו" שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו.

לאחר כמה חודשים שאני עובד על התוכנית של 12 הצעדים. ולאחר התייעצות ארוכה עם הספונסר וחברים וותיקים. הגעתי להחלטה לשתף את אשתי בהתמכרות שלי. היה לי חששות כבדות מהדרך שהיא תקבל זאת. חיכיתי לזמן מתאים והוא הגיע אתמול במוצאי שבת. שמתי לב שאשתי במצב רוח מרומם. קראתי לה לשיחה ביקשתי מאלוהים שיתן לי את המילים בפה.

כל עוד שהאדם לא התייאש והוא עדיין נמצא במצב של "וקם", הרי הוא עדיין צדיק.

אשר רואים את הרצף, מבינים שהיה אדם אחד עוד לפני ביל ולפני אבי שהבין שיש כאן מחלה רוחנית. מדובר כמובן בד"ר קארל יונג. כמעט שלושים שנה אחרי שהד"ר הציע את דעתו על המחלה ופתרונה, כאשר התכנית כבר בוצעה בהצלחה בכל העולם, הוא קיבל מכתב תודה מהשותף המייסד - ביל, שהודה לו על ההצעה שהיתה נשמעת מהפכנית והזויה בזמנו. בתגובה הוא קיבל מכתב מעניין שבו הד"ר מסביר את המחלה הרוחנית.

"כמה טוב, כמה טוב שנפגשנו, מה אני, בלעדיכם". אסירותודה על 202 ימים, כל יום רק להיום. וואוו, זה ממש לא מובן לי. אני יודע שהיו ימים וזמנים ומצבים שהייתי נופל בהם בעבר, לפני הכניסה שלי לקבוצות, צעדים, קשר עם חברים, והנפילה היתה מביאה אותי לעוד נפילה.

זכורני שכילד לא יכולתי לקלוט את מה שקרה פה, (הסירו דאגה מליבכם, גם כיום אינני) איך יכול מי שנשא את הארון, היה ראוי להיות נשיא, אדם שיש לו רוח הקודש, לשגות כך, להגיע למצב של עשיית צחוק ממנהיג הדור, חוכא ואיטלולא ממצוות ציצית ומזוזה, להמציא סיפורי אלף לילה על אלמנה אומללה שנשדדת על ידי כנופיה של כריזמטים שהשתלטו על עם שלם ורדו בהם...

למדתי בהחלמה לבקש משכורת שמתאימה לעבודה שאני עובד מבלי לפחד שהבוס יכעס עלי ויפטר אותי, למדתי לא לשלוח את זה במייל אלא לבקש פגישה ולעמוד מולו ולהישיר מבט, ברוגע בשלווה בלי כעס וטינות.

הנצחון האמיתי תלוי אך ורק בסופה של המלחמה, שמי "שמכריע" את המלחמה הוא המנצח, אבל במשך כל זמן הלחימה הרי זוהי הדרך שלפעמים הצד האחד מתגבר ולפעמים הצד השני מתגבר.

ובפרט כשהאדם כבר משתדל לעשות רצון קונו ורואה שעל אף עבודתו הקשה עדיין יש לו מכשולים, אל יתפעל מזה כלל, כי כך היא דרכה של כל מלחמה, "אין מלחמה בלי נפגעים".

במסגרת תהליך ההחלמה, אני רואה גם שיפור גדול במישור הכלכלי. לראשונה מאז נישואיי (חלף למעלה מעשור מאז נישאתי), התחלתי יחד עם רעייתי במהלך של מבורך לקיחת אחריות כלכלית. כמו בכל תחום בחיים, התהליך יודע עליות ומורדות, אך כמו בכל תחום בחיים מאז תהליך ההחלמה, הכיוון הכללי הוא של עלייה והתקדמות.לראשונה אני מוצא את עצמי באופן יומיומי מוותר על דברים שאני רוצה לקנות. לא על כל דבר. לא בכל פעם. אבל על הרבה דברים הרבה פעמים.

התוצאה אליה אנחנו שואפים היא אותה תוצאה, אבל הדרך להגיע אליה הפוכה לגמרי. כולנו רוצים בסופו של דבר שחרור מהתאווה, אבל שתי הדרכים הן מלחמה מצד אחד או כניעה מהצד השני. מלחמה היא גיוס כח הרצון כדי להילחם במשיכה לתאווה, ואילו כניעה היא הורדת הראש כדי לתת לגל לעבור מעליי. יש כאלו שמלחמה עובדת עבורם ויש כאלו שכניעה עובדת עבורם. עבורי עבדה הכניעה. המלחמה התישה אותי - הכניעה שחררה אותי.

כלל גדול הוא בעבודת ה': אין לנו עסק עם העבר אלא רק עם העתיד!

אני נורא מיוחד. כך נראה לי. בכל אופן, כך אני רוצה להרגיש. מה זה רוצה? מוכרח! פעם, כשהייתי צעיר ותמים, היו לי חלומות לשנות את העולם, לעשות דברים מיוחדים, להציל אלפי אנשים, לעשות משהו שישפיע על כולם. ככה כולם יידעו כמה אני מיוחד.