הבוקר תוך כדי נסיעה הייתי כנראה לא מספיק מרוכז. נכנסתי לכיכר תנועה בדהרה ללא שימת לב מספיקה, תוך כדי שאני מבחין ברכב המגיע במהירות מצד ימין. ניסיתי ברגע האחרון לעצור, אבל הבנתי מיד שאין סיכוי. הנהג שבא מימיני ניסה גם הוא בכל כוחותיו לתמרן, הבנתי בשבריר שניה שהנה מתרחשת לה עוד תאונה בחיי.

כיום אני עדיין צמא. צמא למגע, לקשר, אלא שבאופן גובר והולך אני מבין שהקשר שלי הוא עם אלוהים, לא עם אלילות בשר ודם. והקשר הזה לא מופיע דרך רגשות מתפרצים אלא דרך נכונות להעניק מעצמי. ללכת לישון מאוחר כדי לכתוב את הפוסט הזה. להקשיב לחבר שמתקשר. לשתף ולהעניק רגע של כנות לעצמי ולחבר אחר. וככל שאני עושה את זה יותר, האילוצים בחיי הולכים ונעלמים.

צפו בוידאו של חצי שעה, בו מסביר הרב יואל ראטה כיצד לדבר עם נערים וילדים על הנושא החשוב של שמירת גופם מפני אנשים אחרים.

אם המחשבה חוזרת על עצמה ואינה עוזבת אותו, אסור לריב עם המחשבה פנים אל פנים, כי המתאבק עם המנוול מתנוול גם כן, אלא יעביר את מחשבתו למחשבה אחרת.

הילד פסע במסדרון הארוך. תר במבט נואש אחר עזרה, כשהוא הולך בצעדים מהוססים נופל וקם מכסה את הנקודה האדומה שבמצחו, מתבייש שמא איש יראה את הנקודה האדומה. וכך הוא הולך לו במסדרון החיוור, פותח דלתות בודק האם יש מישהו שיכול להוציא לו את הנקודה האדומה. נכנס הוא לחדרים עם אנשי הנקודות הכחולות, הירוקות, החומות והורודות. אולם איש לא הצליח להוציא לו את הנקודה האדומה המוזרה שבמצחו. חלק מהאנשים צחקו ובזו לו כשראו את הנקודה האדומה.

רבים מאיתנו ואני (הייתי) בתוכם, משוכנעים שבורא עולם שונא אותנו, ברא אותנו מכורים כדי שנסבול, יצר לעצמו שעשוע בדמותנו האומללה כדי שיוכל להתענג מאנחותינו, לא פעם ראינו אותו ברוחנו, מחכך ידיים בהנאה מכל כאפה שנוחתת עלינו, ממש 'חוגג' מכישלוננו, האמנו באמת שהוא עסוק ראשו ורובו בתכנון המלכודת שתסגור עלינו סופית, בשל יחסים מתוחים איתו, לא השכלנו לייצר עימו שום שיח, ישנם שהגדילו וברגעים קשים במיוחד התריסו כלפיו במילים קשות.

לפני כמה שבתות בני היקר פתח את הראש לקראת צאת השבת, רצתי איתו לקופת חולים אך הם כבר סגרו, הלכנו לבית של רופא פרטי בשכונה של הורי ששם התארחנו, הוא קיבל אותנו, אבל לא ממש בסבר פנים יפות, בלשון המעטה. הוא עזר לנו מאד והדביק את החתך אבל הבן שלי חווה שם חוויה ממש לא קלה, והרופא התעלם מרגשותיו כמעט לחלוטין ועשה את העבודה תוך שהוא ממלמל משפטים של תסכול וזעף כלפי העולם ונסיבותיו.

אם נכשל בהסתכלות אסורה, אזי מיד לאחר מכן הוא לא הזמן המתאים הזמן להתעסק עם המכשול ולהתחרט.

מה קודם למה, המעשים או הרגשות? בדרך כלל אנחנו פועלים תחת ההנחה שאנחנו צריכים להרגיש מוכנים כדי שנוכל לעשות מעשה, ואם אנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחברים למשהו, אנחנו דוחים את זה עד שהרגש יגיע. לכן אנחנו שומעים הרבה פעמים חברים שמשתפים על פעולות שעוזרות להם, אבל אנחנו לא ממהרים לנסות את זה בעצמנו כי אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו מנסים קודם כל לעבד את זה בראש ולהביא את זה להרגשה, ואז אולי נהיה מוכנים גם לנסות את הפעולות עצמן.

אחרי שכבר ראה מראה אסור, צריך לבטל את המשמעות של המעשה. "ראית?! אז ראית... לא נורא! תמשיך הלאה!". לא להתפעל ולעשות עסק שלם. ובפרט אם רק ראה בדרך מקרה אין שום סיבה לתת לזה משמעות כי באמת אי אפשר לדרוש מעצמו שאם יראה דבר שלא ירגש אותו כלל, כי ע"ז הוא אנוס.

אני יושב שם. מתחת לעץ. ובוהה. מה אומר ומה אדבר, איכה נעשתה התועבה הזאת? מסתכל על האצבעות שלי, בודק האם הם עדיין מריחות, ריח הסבון בו השתמשתי נשאר. מרגיש מתוסכל. אבל יותר ממתוסכל מרגיש מאוכזב. מעצמי. פונה אליו בתפילה-תחינה, כל כך רציתי שזה לא ייגמר ככה. אתמול כשבכיתי את נשמתי בתפילה, כל כך רציתי שהיום זה יראה אחרת. רציתי, החלטתי, באמת חזרתי בתשובה. הרגשתי שאתה יכול להעיד עלי, ביחד עם המגיד משנה על הרמב"ם בהלכות תשובה, שלפחות היום אני באמת לא אשוב לחטא זה לעולם. והנה, פחות מ24 שעות אחר כך, אני שוב כאן.

רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.

לאחר שיצא לדרכו, ילך ברחוב בצורה מהירה כמו אדם עסוק עם יעד ומטרה, ולא כמו תייר. וכמש"כ הרמב"ם שהאדם ניכר מתוך מתוך הליכתו אם חכם הוא או טיפש.

אם הייתי חוזר אחורה, לפני שנה וכמה חודשים, אני מניח שהייתי ברגע זה בשימוש פעיל. צופה בפורנוגרפיה. מפוחד וחסר אונים. פוזל תוך כדי לדלת של הילדים להשגיח. צופה וכועס. צופה ושונא. צופה ומלקה. את עצמי. חסר אונים. ומסיים. ומכחיש. ובורח לכלים לסידורים לשינה לאן שרק אפשר.