"הדל אין לו כלום והאביון תאב לכל דבר ואין לו מה שתאב, ולכן אמר – מי שאין לו כלום ומי שהוא מטונף בעבירות ותאב לעמוד ממקום טינופו ובוכה לעלות מהן, הוא ירים 'להושיבי עם נדיבים' הם האבות".

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב לך, לדבר קצת עלינו. אבל היה לי קשה מאוד. לא רק מפני שבדרך כלל אני מתַקשר באמצעות מעשים, ולא במכתבים, אלא גם מפני שרק לאחרונה מתחילה להתעורר אצלי תקווה שתהיה מסוגל לשמוע את מה שיש לי לומר. אני מתפלל שתקרא את הדברים בלב פתוח, ובאוזניים קשובות, ואולי, מי יודע, תשמע משהו חדש.

כשהגעתי לאתר של שמור עיניך, השתמשתי בחלק מהכלים שהאתר מציע – אתגר ה90 יום, כתיבה בפורום, קריאת מאמרים, הייתי פעם בכמה ימים בקשר טלפוני עם חבר אחד או שניים, וזהו... לא הלכתי לקבוצות, וגם לא עשיתי צעדים, לא עשיתי את הנקודות העיקריות שהתוכנית מציעה, והייתי בטוח שזה מספיק בשבילי כי הרי אני לא רוצה לצפות בפורנו, אני לא רוצה לאונן, ויש לי רצון עז להיות נקי.

כתב החפץ חיים זצ"ל באחד מספריו שאע"פ שבעולמנו מי שרצה להיות המחותן של הגביר אין הרצון הופך אותו למחותן, לא כן כשרוצים להיות כביכול המחותן של הקב"ה, שע"י הרצון לבד כבר נהיים מחותנים.

בנוגע לרחמים העצמיים (במדור סוד הכניעה), גם אצלי העיקרון הוא אותו עיקרון, אבל מעט שונה. אני פשוט גאה מכדי להודות שאני זקוק לרחמים... בטח ובטח להודות שאני מסכן.. איש בי חלק (גם היום!), שמעדיף למות מלומר שאני מסכן - מה שיכול למנוע ממני לא רק להודות שיש לי בעיה.

באלכוהוליסטים אנונימיים יש מושג באנגלית שאומר: Poor me, poor me, pour me a drink, שזה משחק מילים שמשמעותו: אני מסכן, תן לי משקה נוסף. (באנגלית מסכן ולשפוך נשמע אותו דבר). המשפט הזה בא לתאר את המצב של רחמים עצמיים שמוביל כל כך הרבה פעמים לנפילה, כי מצב של רחמים עצמיים מספק לי את התירוץ לכך שכעת "מגיע לי", וכמובן ככה אני יכול להאשים מישהו אחר במצב שלי, במקום לקחת אחריות על עצמי.

כך אמר הגרי"א וויינטרויב זצוק"ל לאחד שתינה בפניו את צערו בענינים אלו: "אין לך מושג כמה שכר מקבל האדם על כל רגע ורגע של מלחמה עם היצר אף על פי שבסוף נתגבר עליו יצרו ונכשל".

הידע שאני מנסה לדחוף לראש שלי בזמן האחרון שוב ושוב הוא שהתאווה לא תפתור לי שום דבר. למשל אתמול היה לי יום קשה בבית, ופתאום - ממש משום מקום - שמעתי ציפור קטנה שנכנסה לתוך הראש שלי והתחילה ללחוש לי (בשקט בשקט) שאיזה סיבוב בגהינום יכול להיות דבר מצוין.

אני אסיר תודה על התכנית, הצעדים, הספונסר והקבוצות. כבר יותר מחודש אני עם צעד שלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"), מבין ולא מבין... מה באמת אני צריך לחשוב.

"בא לי ללגום רק קצת..." זה כל הסיפור שלי עם התאווה במשפט אחד. זה תמיד מתחיל ב'רק' ומסתיים כעבור הרבה זמן בתחושה מבולבלת של איך לעזאזל שרפתי כל כך הרבה זמן על התאווה הזאת. שוב ושוב...

וכבר כתב מהרח"ו זצ"ל שלעתיד לבוא יראה כל אחד איך שהרגעים של נסיון היו היותר חשובים בחייו.

מבחינה עקרונית אין שום סתירה בין התכנית לבין טיפול תרופתי. הספר הגדול - ספר הבסיס של התכנית - מתייחס במפורש לכך ומסביר שאלוקים נתן לעולם שלנו רופאים ואני מקצוע טובים ואנחנו יכולים וצריכים להיעזר בהם כאשר אנחנו יכולים. אין הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג או כל מטפל לבין טיפול תרופתי, גם אלו וגם אלו יכולים לעזור לנו לעשות את התכנית.

אף על פי שבדרך כלל צריך האדם לתבוע מעצמו על מה שעדיין אינו מתוקן כדי שעל ידי זה יתקדם יותר, אך בענין שהאדם נכשל הרבה עד שהיצר מביא לו מחשבות של יאוש (וכן בכל ענין שמרגיש יאוש מאיזה סיבה שתהיה), אזי על האדם לעבוד בכיוון ההפוך.

אני יודע שאתה אוהב אותי, יודע שאתה רוצה רק טוב בשבילי. אני גם יודע אבא, שרק אתה יודע מה טוב עבורי. וגם כשאתה נותן לי פעקלה עם עטיפה מכוערת, בפנים מסתתרת לה מתנה נפלאה. אני יודע אבא.