אתמול הזכיר לי חבר הרצאה שהתקיימה באלול שנה שעברה, הרצאה שהיתה הניצוץ שהדליק בסופו של דבר את הפתיל לכך שהגעתי להחלמה. די הדהים אותי הקטע שההרצאה התקיימה בחודש אלול, כי בפועל להחלמה הגעתי רק בחודש כסלו, אז מיד שאלתי את עצמי מה עשיתי בשלושת החודשים האלו שחלפו מאז שכבר שמעתי מישהו משוחח באופן ישיר על הבעיה ועד שהגעתי בפועל לתחילתו של הפתרון.

בחטא אדם הראשון קרה תהליך ובו הופיע לראשונה בעולם הרעיון המעוות שהחטא אינו מסתיים בתשובה לבדה. "ואתה תשופנו עקב" – הנחש איננו יורד מעל הבמה לאחר שפיתה את אדם לאכול מן העץ, את עיקר תפקידו הוא עוד לא ביצע.

מתנות. כל כך הרבה מתנות אני מקבל מה' יתברך, כל יום מתנות חדשות. אני לא מצליח לראות ולהבחין בכולם, יש כאלו שמרגיש בהם ויש כאלו שלא. אבל מתנה אחת ומיוחדת קיבלתי כבר בגיל רך, היא היתה מיוחדת המתנה הזאת, היתה מיוחדת ומסקרנת. היו בה הרבה עטיפות, ממש הרבה, שנים לקח לי להסירם, כל פעם שהורדתי עטיפה, היא היתה יותר נעימה ויותר מענגת, לא היה סוף לעונג. זה רק הלך והתעצם עם הסרת העטיפות.

אני לא יודע אם אשתנה (אני גם לא יודע אם אני רוצה עד הסוף). אבל אני לומד לאט לאט לקבל. לקבל את זה שאני זקוק לעזרה. לקבל את זה שה' ברא אותי אם ווליום קצת יותר גבוה של פנטזיות ואני לא צריך לשנוא את עצמי (ואותו) בגלל זה, לקבל את הילדים שעושים רעש בבית כנסת בלי לכעוס עליהם בלב. אני מקבל את זה שה' מנהל את העולם ואני בוטח בו לאט לאט.

לפעמים ילד עושה משהו רע, ואז הוא הולך ויושב בשקט בחדר בלי להגיד כלום לאף אחד. כשאמא באה ושואלת מה קרה – הוא יושב בצד, בין המיטה לקיר. היא מדברת אליו – הוא מוריד את הראש ולא עונה. לפעמים הוא גם צועק, ולפעמים אפילו מרביץ.

הנושא הזה של רק להיום, מהיום הראשון לא התחבר לי. מה רק להיום? וכי אין מחר? לא צריך פרנסה כדי לחתן ילדים? איפה המינימום אחריות לעתיד? על מי אני עובד שיש רק את היום? האם זו אמונה כמו של אברך כולל שמתאבד על ההיום? ממית עצמו באהלה של תורה?

כבר זמן מה אני מוצא את עצמי דורש בצעדים, ומוצא שאני מקשר בין החוויות וההתפתחות הרוחנית שלי לבין חודשי השנה. אני לא חושב שמה שאכתוב עכשיו הוא תורה מסיני, אבל הוא מלווה אותי ועוזר לי בחודשים האחרונים.

כשאני עושה פעולות, זה מאפשר לי לצאת מהמעגל הזה. זה לא מתבקש שאשב ואכתוב תכנית בוקר, כי עכשיו בא לי דווקא לכתוב פוסט לפורום. אבל אם אני בוחר לכתוב תכנית בוקר תחילה, אני מאמן את עצמי לא לעשות מה שבא לי (אפילו אם זה משהו טוב), אלא לפעול מתוך סדר גבוה יותר. שנים ניסיתי "לזרום", לעשות רק מה ש"מאיר לי" באותו רגע, לא להכריח את עצמי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, אלא לעשות הכול מתוך הזדהות מלאה. מה שקרה זה שהזרימה הפכה לזירמה...

כשאדם הראשון חטא הוא לא נענש על כך. "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואם האדם היה חוטא רק את החטא הזה – ייתכן שלא היו באים אליו בטענות. הבעיה מתחילה בהתמודדות שאחרי החטא, אז מתחיל הארס לפעפע.

אז גם אחרי חמש שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים, אני עדיין צריך לעשות פעולות כדי להישאר נקי, ואם אני מפסיק - אני חוטף. אתמול היתה לי מעידה. למה מעדתי? פשוט כי לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. אבל באותה מטבע בדיוק אני יכול לשאול: למה המעידה לא נגמרה בנפילה? כי נזכרתי ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות.

מסר קצר משמור עיניך - צפה בוידאו.

צפה בוידאו קצר של שתי דקות על הדרך להגיע לאמונה וביטחון למרות כשלונות וקשיים.

ייאוש ובדידות הן שתי מחלות נפש מרכזיות שהן תוצאה ישירה של החטא, הכוח המניע את התהליך הידוע של "עבירה גוררת עבירה".

כל מי שנמצא בהחלמה תקופה קצרה מבין שהחלמה מהתמכרות עוסקת בעיקר בשינוי של דרך חיים, ומעט מאוד בכל מה שקשור באופן ישיר לתאווה עצמה. זאת הסיבה שבגללה מתוך 12 הצעדים, רק הצעד הראשון עוסק בהתמכרות, וכל שאר הצעדים עוסקים בשינוי גישה - לעבור מדרך חיים המבוססת על רצון עצמי, לדרך חיים רוחנית. כאשר השינוי הזה אכן מתרחש - ההחלמה מההתמכרות עצמה נעשית בדרך ממילא, בלי צורך להתעסק עם התאווה.

לא תמיד, אבל הרבה פעמים זה הסיפור שלי, בפרט בנפילה שאחרי הנפילה. נפלתי ואני מרגיש כל כך רע, עד שהדבר היחיד שאני יודע שיכול להשכיח ממני את הכאב והאכזבה זה נפילה נוספת. האם יש בכך היגיון? ודאי שלא, אבל כמו השיכור - זה מה שאני מכיר. הדרך היחידה להשכיח את חרפת השתיה היא על ידי שתיה נוספת, ועד שלא אמצא דרך התמודדות אחרת, אחזור לנפילות פעם אחר פעם, ולא רק שהכאב של הנפילות לא ילמד אותי את הלקח אלא להיפך - הכאב עצמו יהיה זה שידחוף אותי ליפול פעם נוספת!

ילמד בעל פה קטע מפרק א' של מסילת ישרים (למשל), קטע מסויים שמדבר מאד אל לבו, וישיר אותו במחשבתו בעת הליכתו ברחוב.