לרגל ציון הדרך של 12 שנים, החלטתי ליפול.. כן. לחזור להתחלה. לחוות שוב את ההרגשה של חוסר אונים, איבוד השליטה, וההתמסרות לתחושה שאני לגמריי בידיים של אבאל'ה אוהב. חשבתי לא מעט על המטרה – ליפול בלי להשתמש.. באסירותודה עליתי על רעיון... החלטתי להגשים חלום ישן ו... לצנוח ממטוס צניחה חופשית.

דרכו של היצר להפיל את האדם לזרועות היאוש ע"י שמראה לו כשלונות בעבודתו בזה אחר זה, אך האמת היא שמאחר שחטאים אלו נעשו בבחינה של אונס.

עבורי יום שאני רוצה דת ויהדות אני נכנס לכעסים על אלוקים ועל חינוך פנאטי שקיבלתי, וקשה לי להתקדם בהחלמה שלי וככה זה בכל שבת או חג מוציא אותי מהמסלול. ימים שאני מתבודד ולא הולך לבית כנסת עובד מפרנס משתדל להיות אבא ובעל טוב עובד צעדים אני נרגע ומתקדם.

לפני שלושה ימים זיהיתי את המעגל הראשון של הטירוף שלי. הוא איתי כבר הרבה שנים אבל הפעם הוא קיבל שם. היה יום חם, והלכתי הרבה ברגל בשמש החמה. הראש כאב לי והרגשתי שאני קצת מטושטש. כמעט שיכור. אני הולך ולידי חולפת ההמולה של הרחוב. פתאום אני מתחיל להרגיש שעשוע מעין חדוות יצירה קלילה כזאת. מן משהו שתמיד עודד אותי גם במסעות ארוכים בחום (בטיולים ארוכים למשל) כאשר אני צריך לצעוד קילומטרים באמצע המדבר החם.

אפילו חטא שנכשל בו האדם בכוונה ח"ו נעשה לפעמים ע"י כבידות הלב וכח המושכו וכופהו לזה באותה שעה.

אחרי הקבוצה דיברו החברים על כל הענין של התאווה וההתמכרות, ובין היתר עלה הענין של היפנוזה מה שהביא את אחד החברים לשאול למה לא יהפנטו את המכורים ויכניסו לנו לראש שתאווה זה איכסה (או בסגנון של אלכס חולה אהבה: בחורות ערומים זה חולירע) והכל יבוא על מקומו בשלום?

מדי פעם צצה בפורום כותרת "נפלתי, תחזקו אותי", "אני עומד ליפול, בבקשה תנו לי חיזוקים". אני מבין לגמרי את הצורך הזה, ולא מתווכח או מותח ביקורת על הסוג הזה של פוסטים. אבל בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי כשאני קורא משפטים כאלה.

כשהגעתי לתכנית 12 הצעדים, שמעתי וקראתי (בספר הלבן עמ' 148 ועמ' 162) על "טכניקה להשתחרר מתאווה" (כך כנראה הגדרתי זאת אז), שנשמעה לי משונה מאוד: להתפלל על מושא התאווה (ובמילים פשוטות, למי שטרם בא בשערי התכנית: להתפלל על אשה שאני חש תאווה אליה). זה היה נשמע לי משונה. וכשניסיתי את זה, זה היה נראה לי אפילו מזיק במידה רבה. הרגשתי שבתפילה עליה, במקום להפריד ולנתק אותה ממני כפי שרציתי, אני דווקא יוצר איזה שהוא חיבור בינינו, משהו משותף.

וצריך לדעת זאת, כי לפעמים נופל האדם ביאוש מזה שכבר הצליח במשך תקופה ארוכה להתרחק לגמרי מהיצה"ר והיה בטוח בנפשו שכבר השיג איזה מדריגה להיות מופשט מהיצה"ר בדרגא מסוימת.

אתמול השתתפתי באירוע גדול שמתקיים מידי שנה, מה שסיפק לי הזדמנות מצויינת להשווות את המצב שלי היום למצב שלי בשנה שעברה, כיון שהאירוע נותר אותו אירוע, התאווה נותרה אותה תאווה, ואם בכל זאת יש שינוי - זה רק בי. מדובר באירוע המוני, משפחתי, משהו שמתחיל בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא משלב את כל המרכיבים שיכולים לזרוק אותי לקרשים: תאווה, לחץ, צורך בשליטה וכן הלאה.

יש לדעת, דלפעמים שולט היצר על האדם מכח סגולת הזמן או מקום או ענינים אחרים.

כשהחלטנו שהולכים לים. לקחתי נשימה ארוכה, והראש שלי הריץ לי המון תסריטים מהעבר. מה שהכי צלצל לי היה כמה ימים אחרי שסיפרתי לאשתי על ההתמכרות שלי, היא שאלה אותי עם דמעות בעיניים. האם ההתנהגות שלי בכל פעם שהלכנו לים קשורה להתמכרות? היה לי מאוד קשה עם זה.

אנחנו שמחים לבשר על קבוצה טלפונית שבועית חדשה של תכנית 12 הצעדים המיועדת לחברים צעירים, רווקים בגילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע.

קל לראות שבחברה שלנו בכי הוא דבר שמעיד על חולשה, משהו שאמורים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר. הרבה שנים התנגן אצלי בראש השיר של אברהם פריד "Father don't cry" (אבא אל תבכה) כביטוי לדרך בה אנו תופסים את הבכי. לא רק שאסור לנו לבכות (בפרט אם אנחנו גברים ישראלים מאצ'ואיסטים יוצאי צבא או לחילופין חרדים שלא יודעים שרגש הוא מושג שקיים בעולם שלנו), אלא שגם ההימצאות במחיצת אדם אחר שבוכה גורמת לנו חוסר נעימות במידה רבה עד שנעשה הכל כדי שיפסיק לבכות.