כל מי שמתמודד עם התמכרות וגמילה מכיר היטב את המושג "קבלה" ואת חשיבותו כצעד ראשון ופורץ דרך לקראת החלמה. בלי קבלת ההתמכרות אין החלמה, ובלי קבלת החיים כולם כפי שהם - אין החלמה. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה בשיטת 12 הצעדים) ישנו סיפור מאוד חזק בנושא ההתמכרות והקבלה, הנקרא "רופא, אלכוהוליסט מתמכר", או תחת הכותרת המדוייקת יותר בספר בגירסא האנגלית: "קבלה היתה התשובה". חלקים מתוך הסיפור הזה נקראים לעתים קרובות בקבוצות של הצעדים, בעיקר את הקטע הבא:

בימים טרופים אלו זה הולך וגובר. הסחרחורת המטלטלת של אימה ופחד יכולה להכניס אותי מהר מאד לכאוס רגשי מסוכן. אני מרגיש איך אני נמשך לחפש את הידיעות המסעירות ביותר. איך היד מושטת לכתבות מחרידות על הפיגוע. משהו לא טוב בתוכי רוצה את הריגוש הזה של המתח והכאב. התחושה שאחרי הזוועה לא רחוקה כל כך מאותן תחושות מרוקנות של אחרי צפיה בתאווה. זה משאיר אותי חסר אונים בלי כח לניהול חיים תקין וזה לא טוב.

הנסיון מעיד שעיקר הקושי הוא רק בתחילה אבל לאחר זמן יקל עליו ואז ירגיש בזה אפי' מתיקות, וכמאמר חז"ל "כל התחלות קשות מכאן ואילך יערב לכם".

היו לי כמה ימי חסד שהתאווה ישבה בשקט וזה היה נחמד. בבת אחת באופן לא מודע, רצון פסיכי לראות פורנו והפעולות כל כך טבעיות הכל עובד על אוטומט. אני בטעות לוחץ בטעות עוקף ואני שם. וכל זה בכלל בלי איכפתיות לזה שבא לי פורנו, אני רק מרוכז בזה שאני כועס. זועם מלא באנרגיה ובעצבות שרק רוצה להתפוצץ החוצה בזעם.

צריך להוסיף נקודה נחוצה. כי הכלל הוא שמכיון שהשכל והרגש הם שתי מערכות שונות בנפש האדם על כן אי אפשר לקנות קנין רגשי בכח השכל. קנין רגשי ניתן לקנות רק בכח ההרגל.

חטאתי עוויתי ופשעתי, עשיתי מעשים שלא ייעשו, אני מרגיש חלש ופגיע, עייף וחסר כח להתמודד עם שום דבר בחיי, לא רק שאין לי רצון או יכולת כרגע לבקש סליחה מהיקרה לי מכל אני גם דורש ממנה, בתוקף לפעמים, הבנה והכלה.

הפירוט של מסעי בני ישראל במדבר תמוה. ראשית על חלק גדול מהמקומות דווח בהרחבה בפרשיות קודמות, ובנוסף, ללא מעט מהמקומות שדווחו בפרשתנו אין משמעות מיוחדת. הסברים רבים ישנם: הספורנו כתב כי נכתבו המסעות להודיע זכותם של ישראל בלכתם אחרי ה' בארץ לא זרועה.

יחשוב או ידבר אל עצמו כמדבר איש אל רעהו, וישכנע את עצמו שהראיות האלו לא נותנים לו כלום והוא בכלל לא מעוניין בהם.

לאחרונה פגשתי בבית הכנסת בו אני מתפלל משפחה נחמדה, אבא ואמא וכמה ילדים בגילאים שונים. הם לא היו מוכרים לי וכמובן בירכתי אותם והתעניינתי מה מביא אותם לאזור. הם סיפרו כי בנם בן השבע עשרה מאושפז בבית החולים הסמוך כיון שהוא אלרגי לחלב. איחלתי רפואה שלימה לבן ונפרדתי מהם לשלום.

אחד הסיפורים הקולעים על הכניעה, הוא הסיפור על אותו אדם שצנח בחושך לתהום. הוא נאחז בענף תוך כדי נפילה כשהוא תלוי בין שמים וארץ, ואובד עצות. אז שומע הוא את קולו של אלוקים קורא לו: "האם אתה רוצה שאציל אותך"? הוא עונה "בוודאי" אומר לו אלוקים "עזוב את הענף שאתה מחזיק בו".

כבר מזמן הבנתי שאצלי אין כמעט מצב רגיל. התרגלתי לחפש את הריגוש וכשזה לא בא כבר עדיף הייאוש. אתמול אמרתי לחבר שאצלי מד המהירות חלוד במהירות שבין 80 ל 90 קמ"ש. האופצייה הזו פשוט לא קיימת. סתם כך חיים ממש מונוטוניים? אין חייה כזו. לא פלא שהראש שלי מחפש תמיד את הדבר הבא וכשהוא מגיע אין לי ממש כוונה להרפות ממנו.

האיש אשר עצם הליכתו ברחוב מלאה במכשולים, ראשית דבר – לפני כל שאר עצות שבעולם – ייזהר מללכת בשעות שיש ריבוי נשים ברחוב העיר, וכמו"כ יימנע מללכת במקומות שיש ריבוי נשים.

לפני מספר חודשים כתבתי כאן על הצעד שעבורי הוא הקשה מכל הצעדים, הצעד האחד עשרה, צעד שמציע "תפילה והרהורים", או בנוסח המלא: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

ילד שאל את אבא שלו: "אבא, אלוקים הוא גדול או קטן?". השיב לו האב: "שאלה יפה, בוא ואענה לך", לקח אותו אביו לשדה התעופה ואמר לו: "הסתכל לשמים, אתה רואה באופק מטוס?"

לפני יציאתו מפתח ביתו לרחוב, יכין את עצמו ויסדר מחשבתו. כבישת היצר אחרי שכבר ראה מראה אסור הינו ענין קשה מאד, ועל כן העבודה צריכה להתמקד על בסיס להימנע לכתחילה מלבוא לידי ראייה.

כל מי שמכיר את עולם ההתמכרויות השונות, יודע שהצעד הראשון לגמילה הוא ההודאה בחוסר האונים שלנו, או כפי שניסחו זאת בצעד הראשון של 12 הצעדים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זאת אבן הפינה, היסוד לכל התהליך. בלי הודאה בחוסר אונים - אין החלמה. בלי שאני מודה בחוסר הסיכוי שלי להתמודד לבד עם התאווה - אני לא מתחיל בכלל את התהליך. רק לאחר שאני מודה לחלוטין בחוסר האונים שלי, אז יש סיכוי שאתחיל לבצע את הצעד השני, והוא האמונה בכך שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתו.