מעל שלוש שנים אני בתכנית, נקי בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, מהיום שהגעתי. אבל אחרי כשנתיים של ניקיון משהו קצת התמסמס ואחרי שנתיים וחצי הגיעו המעידות.
הדשא של השכן יותר ירוק, אצלי זה רציני לא צחוק, בגלל האישה של השכן, שנתיים שאני בקושי ישן, מתמרמר על מר גורלי, כי אופיה של אשתי גועלי, השכן בר מזל עם כזו רעיה, ואני ביש גדא נשוי לבעיה.
הסרט נגמר, השעה 1:30. אני פותח חדשות. העיניים שלי קופצות אל איזור הרכילות, משהו שם נגע בי. אני רוצה חופש, המוח שלי מתחיל לרוץ קדימה, רק להקליק, רק להסתכל, זה לא פורנוגרפיה, רק סקרנות תרבותית, מה הבעיה?
"ולכן אם תלך בשוק ויצרך בוער בקרבך להסתכל בנשים או להגביה עיניך סתם שעי"ז תוכל לבוא להסתכלות ולהרהור ח"ו, ואתה עומד בנסיון שלא תשמע לדברי היצר, אז בזה השעה והרגע אתה נכלל בהאי כללא דצדיק יסוד עולם.
בצעד השלישי אנחנו אומרים "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו". ברור שהתוספת "כפי שאנו מבינים אותו" נכתבה על ידי החברים הראשונים שהחלו את תכנית 12 הצעדים כדי שלא להיות כבולים למושג אלוקים כפי שהם גדלו עליו, וכן כדי לאפשר לכל אדם באשר הוא להשתמש בתכנית הצעדים. אך מה זה אומר לנו? הרי ברור לחלוטין שכולנו מאמינים באלוקים, נותן התורה ובורא העולם, אז מה הכוונה "אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"?
מה מונע מאיתנו להתקשר לחבר ולבקש עזרה? האמת היא שבדרך כלל זה לא הסיבות שאנחנו חושבים, אבל הרבה פעמים - בעיקר בהתחלה - אנחנו פשוט מתביישים. יש הבדל מסויים בין ללכת לרופא עם רגל שבורה לבין ללכת לרופא שצריך הפרעות בשירותים... תכל'ס - לא נעים כל כך.
טינופת, גועל נפש. עזות מצח, בושה וחרפה, ממש צלם בהיכל. טפו. טומאֶה. חייבים לסלק את הזוועה הזו מכאן ויפה שעה אחת קודם. מגוון שלם של ביטויים שהצד השווה של כולם הוא שזה פשוט לא מתאים, יש אנשים ששיקול הדעת שלהם במקרה הטוב מוטעה, כל בר דעת, אדם שיש לו השפעה על הנעשה צריך למנוע זאת, אחרת כולם ישלמו את המחיר... האחריות מחייבת...
קראתי לפני מספר דקות על חבר שמפחד שהכל יקרוס לו. אני כל כך מבין אותו. אני זוכר את תחילת הדרך שלי. לא האמנתי. הייתי בטוח שהרעיון הזה של לא לאונן יותר הוא רעיון עיוועים. הייתי בטוח שהיצר יושב לי בפינה. לא הבנתי לאן אני נכנס, הבנתי רק דבר אחד, אני לא רוצה ללכת לאחור.