אני זוכר שנים על גבי שנים בבחרותי בישיבה, במאבק פנימי בלתי פוסק בין הרצון להיות זך וטהור לבין המציאות האכזרית שהראתה לי ישר 'בפנים' שרצונות לחוד ומעשים לחוד, וזה כאב, לפעמים מאד כאב, כל כך כאב שזה הפסיק לכאוב כבר.
הנסיון הקצר שלי בתכנית 12 הצעדים מוכיח שאין אף צעד שהוא מיותר ואין שום אפשרות לקיצורי דרך. לא לחינם טבעו האלכוהוליסטים הראשונים את הסיסמא: "חצי עבודה לא תיתן לך חצי עבודה אלא לא תיתן לך מאומה". הרבה פעמים אני תוהה לשם מה יש צורך בצעד זה או אחר, ומה היה קורה אם היינו מאחדים כמה צעדים, אבל בסופו של דבר מסתבר שמה שעבד ועובד עבור מליוני מכורים בכל העולם - יעבוד גם עבורי, אם רק אפעל לפי ההוראות.
אז מה זה אומר להתאוות כמו ג'נטלמן? הביטוי הזה "הושאל" מהאכוהוליסטים שהבינו שהם לעולם לא יוכלו לשתות כמו ג'נטלמן, כיון שהכוסית הראשונה בהכרח תביא אותם לבולמוס שתיה והם לעולם לא יחזרו להיות אנשים רגילים שיכולים לשתות אם הם רוצים ולהימנע מהשתיה אם הם רוצים בכך.
הבעיה שיש לי היא שאני כל הזמו חושב על הנושאים האלו. יש צד שהעובדה שאני נשוי מקשה עלי... כי אני לא יכול להתנתק לגמרי מזה. השאלה מה עושים עם היצר הזה הרי כל ההנגות של חז"ל להיות כמי שכפאו שד ממש לא ישימות במקום שאני נמצא.
לפני שבוע שמעתי שני חברים משוחחים על השאלה האם יש טעם לשתף על הצעדים המתקדמים יותר בפורום שלנו, או להתמקד בשלושת הצעדים הראשונים - עם דגש על הצעד הראשון. הדברים ששמעתי השאירו אותי עם הרבה מחשבות ומאז לא כתבתי פוסטים