פרק ב': עיר מקלט מרעשהשנה היא 2006. ירושלים של מעלה קרה, אבל בתוך הדירה הקטנה ברחוב פנים מאירות, הטמפרטורות רתחו.מוטי בן השלוש-עשרה ישב על השטיח הבלוי בחדרו, הקיף את עצמו בכרכי "מנחת חינוך" פתוחים, מנסה לבנות חומת נייר שתחצוץ בינו לבין הצעקות בסלון. זה לא עבד. קולו של אביו, צרוד וחד, חתך את האוויר כמו סכין חלודה. אמא שלו ענתה לו בבכי חנוק, שבור, כזה שגרם למוטי להרגיש כאילו הקירות של הבית עומדים לקרוס פנימה.הוא שנא את הלחץ הזה. הלחץ להיות התלמיד הכי טוב בישיבה קטנה כדי "לכפר" על הצרות בבית. הלחץ להיות המבוגר האחראי כששני המבוגרים היחידים בחייו מתפרקים.בפינת החדר עמד המחשב. "הקופסה", כך קראו לה בבית. אבא שלו, שהתפרנס אז מעריכת ספרים תורנית, התעקש על חיבור לאינטרנט. "צריך את זה למקורות, לחיפוש מהיר", הוא אמר לרב השכונה, שעיקם את האף אבל אישר. באותן שנים, המושג "סינון" היה שמועה רחוקה של כמה משוגעים לדבר. האינטרנט היה פרוץ לרווחה, כמו שדה מוקשים בלי סימון.מוטי התקרב למסך. הידיים שלו רעדו.הוא לא חיפש "חטא". הוא חיפש שקט. הוא חיפש מקום שבו הוא לא הילד שצריך להחזיק את ההורים שלו מעל המים.הקליק הראשון היה מקרי. הקליק השני כבר היה בחירה.פתאום, המראות המהבהבים על המסך שטפו את המוח שלו בצבעים עזים מדי, בתנועות שלא הכיר. הלב שלו דפק בקצב של תוף מלחמה. ואז הגיע הרגע ההוא – הפורקן.באותה שנייה, הצעקות בסלון נאלמו. לא כי הן הפסיקו, אלא כי מוטי כבר לא היה שם. הוא היה בתוך בועה של חום, של תחושה פיזית שהייתה כל כך חזקה, שהיא מחקה את החרדה, את הלחץ מהמבחן בתוספות, ואת הפחד שאמא שלו שוב תבכה כל הלילה.זה היה ה"עיר מקלט" שלו. אבל זו הייתה עיר מקלט של דמים."כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו", הוא שינן פעם בשיחה בישיבה. אבל אף אחד לא הסביר לו שהרע הזה הוא לפעמים רק תחפושת לכאב גדול מדי. בחסידות אומרים שהאדם מחפש תמיד את ה"תענוג", כי שורש הנשמה הוא בתענוג העליון. כשילד חווה צער עמוק, הוא ירוץ לתענוג הכי קרוב והכי זמין – גם אם הוא מגיע מקליפות הטומאה.מוטי נשכב על המיטה, בוהה בתקרה המתקלפת. השקט חזר לסלון, אבל רעש חדש החל בתוך ליבו. רעש של אשמה. הוא הרגיש מלוכלך, כאילו כתם שחור נמרח לו על הנשמה ולא ירד לעולם.הוא נשבע שזו הפעם האחרונה. הוא יחזור לגמרא, הוא יהיה "עובד השם" אמיתי. הוא רק לא ידע שבאותו רגע נחתם חוזה לא כתוב בינו לבין המחשב: בכל פעם שהעולם יהיה כבד מדי, בכל פעם שהחומרניות והלחץ יחנקו את הרוח – הוא יברח חזרה אל המסך.עשרים שנה אחר כך, כשהוא יושב במשרד המפואר ברמת גן, הלחץ כבר לא מגיע מההורים. הוא מגיע מהמשקיעים, מהבורסה, מהצורך להוכיח שהוא ה"עילוי" שכולם מצפים ממנו להיות. והמסך? המסך עדיין מחכה לו שם, מבטיח שקט שקרי בתוך עולם רועש מדי.

פרק ראשון: המסך והמראההאור הכחלחל של מסך המחשב היה היחיד שדלק במשרדי "נקסט-ג'ן" בקומה ה-22 ברמת גן. השעה היתה שתיים בלילה. בחוץ, האורות של נתיבי איילון נראו כמו עורקים של דם וחשמל, אבל בפנים, מרדכי הרגיש רק ריקנות קפואה.הוא סגר את הלשונית האחרונה במהירות, כאילו מישהו עומד מאחוריו, למרות שהיה לבד בקומה. תחושת הגועל המוכרת, זו שמלווה אותו מגיל שתים-עשרה, זחלה במעלה גרונו. היא הייתה ישנה ומוכרת כמו טלית משומשת.בגיל שתים-עשרה זה היה בחוברות שהוחבאו מאחורי הגנרטור בשכונה. היום זה סיבים אופטיים במהירות שיא. הטכנולוגיה השתנתה, מרדכי השתנה – הפך ליזם מוערך, לאבא לארבעה, לאיש שמעביר שיעור בדף היומי בבית הכנסת – אבל הילד המבוהל שרודף אחרי "סיפוק רגע" נשאר שם, כלוא בתוך חליפה של שלוש-חתיכות.הוא קם מהכיסא הארגונומי היקר. על השולחן היו מונחים מסמכי ה-Term Sheet של הסבב האחרון. מיליוני דולרים. הצלחה חומרית פנומנלית. הוא הסתכל על הציצית שלו, שהציצה מתחת לחולצה הלבנה המגוהצת.“רָשָׁע בָּרֶשַׁע נִתְפָּס”, הדהד בראשו פסוק ששמע פעם.הוא נזכר בדברי ה'שפת אמת': האדם הוא עולם קטן. כשהוא שוקע בחומר, כשהוא הופך את כל כולו למרדף אחרי ה'אני' וה'שלי', הנשמה שלו נחנקת. היא מחפשת אוויר, ובחשיכה הגדולה של המשרד, היא טועה וחושבת שהאור המזויף של המסך הוא השמש.הוא נכנס לרכב, הוולבו השחורה החרישה את רעשי הלילה. בדרך לירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו ושבתוכו היא שבורה לרסיסים, הוא חשב על חני. היא בטח ישנה עכשיו, דואגת שהוא "עובד קשה מדי בשביל הפרנסה". היא לא יודעת שהעבודה הקשה שלו היא בכלל במקום אחר. היא לא יודעת שבעלה, האיש שהיא מעריצה, נמצא בגלות בתוך עצמו.הוא נזכר בשיחה עם הרב זלמן בשבוע שעבר. הרב הסתכל עליו בעיניו הטובות ואמר: "מוטי, יצר הרע לא בא בגלל שחסר לך 'סיפוק', הוא בא בגלל שחסר לך 'חיבור'. כשאתה בונה סטארט-אפ, אתה בונה חומר. איפה המשכן שאתה בונה בתוך הלב?"מרדכי אחז בהגה בחוזקה. האצבעות שלו, אותן אצבעות שהקליקו לפני רגע על דברים שאסור לראות, היו עכשיו האצבעות שיחזיקו מחר בבוקר את התפילין."ריבונו של עולם," הוא לחש אל מול העליות של שער הגיא, "אני לא רוצה להפסיק רק בגלל שזה אסור. אני רוצה להפסיק כי אני רוצה להיות חי. כי אני מבין שההתמכרות הזאת היא לא החטא שלי – היא תמרור האזהרה שלי שאני רעב לרוחניות, ואני מאכיל את עצמי בקוצים."הוא החנה את הרכב ליד הבית ברחוב שקט בבית וגן. האור במטבח היה דולק חלש. חני השאירה לו תמיד אור קטן. הוא נשם עמוק, מנסה להשיל מעליו את קליפות הלילה לפני שייכנס אל הקודש – אל הבית שלו.

יום 4 עבר בטוב. ברוך ה'.

שלום חברים, 
היום היה לי טריגר לא פשוט ונתתי מבט שני כי לצערי אני לא מצליח להתגבר כמו שצריך ממבטים.אולי התגברות אחת ביום. הטריגר הזה הגיע במצב שבו אני בחוסר יציבות רגשית. 

אני מטולטל מאוד. היה לי דחף חזק להיכנס לרשת בעניין דומה למה שראיתי. אבל עיכבתי אותי. מקווה להצליח להתמודד בהמשך. נכ סתי לכמה כלים כאן לשעת חירום. אולי אעשה ספורט יותר מאוחר. 

גם התחלתי כתיבה עם חבר בגוגל צ'אט.
מקווה לטוב לכולנו!

משתף על אתמול- יום 3 עבר חלק. אבל בינתיים זה קל, האתגר של בין הזמנים לפנינו.

יום 110#
האמת היא שכמעט כבר חודש לא יצא להיכנס לאתר, התחלתי עבודה חדשה ושגרה חדשה ואני ממש נהנה. נכנסתי לרצף של שגרה וימים טובים ממש שאפילו לא התעסקתי בפרונו ובדברים האלה. כן היו ימים של הוצאת זרע אבל לא הרגשתי שזה היה משהו ״קיצוני״ שמחזיר אותי אחורה במסע.
בימים האחרונים מתחילת המלחמה אני מתחיל לשים לב שאני מתחיל לחזור לשגרה של צפייה והוצאת זרע. אני חושב שחלק מהתהליך שעברתי למדתי לא להרגיש רגשות אשם לאחר המעשה, אלא להתייחס על עצמי בחמלה; בגלל זה אני פתאום מרגיש קולות בראש שמתחילים להגיד לי ״הכל בסדר״ - ״אתה יכול פעם בשבוע לראות קצת תמונות לא צנועות ולהוציא - זה הרי טבעי, הגוף הגברי צריך להוציא את זה כל כמה ימים״.
אני אבל בסוף כן מאמין שיש לזה השפעות לטווח הארוך.
אני עכשיו קצת תקוע, לפני המלחמה לא הייתי בכלל נכנס עם הטלפון לשירותים ועכשיו בגלל ההתרעות אני די צריך, כך שזה גורם לי להגרר וליפול.
אוף, איזה מציאות מעצבנת, למי אכפת בכלל אם אני מספק את היצר שלי? יש כל כך הרבה בלאגן בחוץ, מי יודע מה יהיה מחר- טילים נופלים פה על ימין ועל שמאל…  

שכחתי לשתף במוצ"ש. יום 2 עוד לא נגמר, אבל רגוע ב"ה. צריך לעשות לו"ז מפורט ומסודר לבין הזמנים ולהתפלל.

שבוע טוב.

אני בתקופה שמרגיש ריקנות פנימית, כי יש בי שאיפות גדולות שרחוק אני ממימושם ואף לא בכיוון.

מנסה להביט בטוב, בהתקדמותי הרוחנית בתחום הנקיות וההחלמה. נכון שאני יכול הרבה יותר וגם הייתי שם בעבר.
אבל אני שמח על הטוב שאני התקדמתי בו ולא מצטער על הטוב יותר שיכולתי להתקדם אליו.

מוכרח אני להזכיר לעצמי ששחרור בתחום המבטים מאוד מסוכן, יכול להיות מראה שיוציא אותי מאיזון ומיד אחר כך אכנס לרשת ואתנתק מתכליתי ואז חלילה אוכל לרדת רוחנית וגשמית. 

אני לא חפץ בהכנסת בית הבושת הוירטואלי לחיי, כמי שלא הייתי חפץ שיהיה לילדיי.

אני רוצה יותר להתקדש ולהיטהר, ואני חושב שזו הדרך הנכונה. 

לשמור את השורש: מחשבה!! אני רוצה להצליח להישמר במחשבה שלא להביט ברחוב ואז ממבטים אלו לא יגרר הרבה יותר מזה, והאמירה שזה יעצר במבט ברחוב לא נכונה משני פנים.

א. המבט ברחוב עצמו מנתק אותי מיעודי ומטרת חיי, ומחליש את הרצונות הטובים שלי וגורם לי לשכוח ולא להתייחס לדברים החשובים באמת בחיים כמו עבודת ה' משפחה ועוד..

ב. המבט ברחוב עלול לגרור את השימוש ברשת, הוי אומר חיים מלווים בבית בושת וירטואלי- וזה לא בא בחשבון.

בעזרת ה' יתברך נעשה כולנו ונצליח!!

המשגיח שלי בישיבה היה אומר שאין אפשרות לא לעשות דברים מהנים בחיים שלנו,
יש אפשרות להחליף הנאה בהנאה,
כלומר שכל בן אדם צריך לעשות בחיים דברים שעושים לו טוב וכיף,
השאלה היא מה הם הדברים האלה,
זה נראה לי בערך הדברים שאמרת,

ובקשר לתובנה שאמרת שהגעת להבנה שאין ברירה כבר,
אני  מאד מתחבר
בסופו של דבר לעבוד באמת על הנושא, זו עבודה מאד קשה,
רק המסקנה שכבר אין ברירה וצריך לעשות הכל בשביל לצאת מזה, יכולה לתת לנו את הדחיפה לעשות את זה

תודה רבה ובהצלחה

עוד נפילה. אסיק את המסקנות שלי בע"ה

שלום חברים, 

אני שמח על התקדמותי כאן. על הרצון שהיה לי לפני כצה רגעים לעשות פעולת תאווה ועל הוויתור.

מקוה לעבור את תקופת הפסח הקרובה בנקיון ובהחלמה גדולים.

כרגע צריך לעשות כניעה לה'. ולהמשיך במשימות היום.

שלום, אחרי 92 יום נפלתי.
הייתי בטוח שאחרי 90 זהו, המסע ייגמר. מסתבר שלא.

אישתי ילדה והתקופה הארוכה שאסורים יחד עם המתח הקיים היום, גרמו שנפלתי.

ניסיתי לישון, והרגשתי שזה בוער בי לצאת. 

כשמותרים אני לא נופל, לפחות ממש נדיר. 

הבעיה שלהחזיק הרבה זמן גורם לי לא להירדם ובסוף אני מותש ונופל. לפעמים אחרי לילה בלי שינה, לפעמים שניים.

מרגיש שזה לא פיזי כל כך הרבה זמן שזה לא יצא.
בשכל מבין שאני טועה, ואולי לא. 

כמה אפשר לא לישון? 

כל היום אני לבד במשרד באינטרנט פתוח, לא נפלתי.

מרגיש כמו שזה צוחק עלי מבפנים, תילחם תילחם, תשנה אורח חיים, אבל תכלס הדחף הזה לא יעצור לאורך זמן

מצד שני הייתה תקופה של כמה חודשים שאישתי ילדה והייתי מאושר בעבודה וביום יום והחזקתי. אז אולי התסכול שיש לי בחיים משפיע, אבל לא מוצא עבודה אחרת.

היעד הבא היכל התהילה.
את הדקות ספרתי התענגתי על כל יום. ואז נגמר לי הכוח.

הלב שלי כל כך עצוב, בכיתי תוך כדי. כמו לזרוק שעיר לעזאזל.

מאמין שאצליח, הלוואי שאאמין גם בפנים עמוק, וברגע האמת, אדע שאני לא עבד של הדחף. 

תכלס אני כבר 30 שנה בדבר הזה. הלכתי למטפל, קצת עזר. אבל נגיד כך: אם אני לא נופל כי אישתי בהריון או טוב לי בעבודה
אז יוצא שאני לא באמת חופשי.

הייתי מחזיק 90 יום במצב הזה? שאסורים? נמאס לי להיות עבד.

רק בזכות הפוסטים שראיתי פה מאמין שכן! זה ממש מחזק! מייחל להחלים!

יום 2.
לא עדכנתי על יום אחד לא הספקתי. בכל מקרה אני ממשיך לעדכן כאן כי העדכון פה זה מה שגורם לי באמת להתמיד.

הנה התובנות שלי מהרצף האחרון ובכללי עד עכשיו:
אי אפשר רק לאסור על עצמך דברים אתה צריך גם להכניס דברים חדשים לחיים שלך כנגד. אם אתה מפסיק עם ההרגל הזה לפחות בהתחלה אתה צריך דברים שיתנו מענה לאנרגיה הזאת שאתה שומר בפנים וזה יכול להיות בהרבה דברים זה יכול להיות באימון או הליכה ואפילו לימוד תורה או ללמוד לנגן על כלי נגינה – בקיצור שם המשחק הוא לא רק להפחית ולאסור על עצמך דברים אלא גם להוסיף דברים חיוביים יותר שיתנו מענה לוואקום הזה שנוצר ברגע שאתה מפסיק את ההרגל במכה אחת.והאמת שזה קשה זה קשה להתמיד באימונים זה קשה להיות כל הזמן עם מוטיבציה לעשות את זה גם ביום 50 אבל אני צריך להפנים משפט אחד: אי אפשר לסמוך על המוטיבציה שלי כל הזמן אני צריך להרגיל את עצמי למשמעת עצמית וגם אם אני עייף ואין לי כוח להתאמן אני עדיין אעשה אימון קצר – ואז ארגיש כל כך טוב אחרי זה שהצלחתי לעשות את זה למרות הכל.

בלי קשר לזה כבר אמרתי ואני אגיד שוב עצם הכתיבה בפורום עוזרת לי להתמיד. ולא רק זה, אני לא כותב מילה במילה במקלדת אלא משתמש בהקלדה קולית, זה אומנם נשמע כמו משהו שהוא מינורי אבל עצם זה שאתה אומר בכל רעם את מה שאתה כותב גורם לך לפעמים להסיק מסקנות ולהגיע לתובנות עמוקות יותר.ואני אמשיך ככה עם מה שעשיתי ברצף הקודם עם הלקחים החדשים שלי בתקווה להגיע ל 90 יום והאמת שספרתי ומאה ימים מהיום אני בן 30 אז אין לי ברירה אחרת אין לי זמן אחר אני לא מלחיץ את עצמי אלא מכניס את עצמי למצב שפשוט אין לי ברירה אני חייב לעשות את זה אלה השנים הטובות ביותר בחיים שלי. בהצלחה לכולם

נפילה. לא יודע בדיוק איך. פשוט ניתוק מוחלט מעצמי וממה אני באמת רוצה, הליכה עיוורת אחרי הגוף והמוח. מחר יום חדש.

אני במצב הפוך , לא מצליח להגמל מהצפייה אבל גמול מהזרע לבטלה. הלחץ הזה בראש מכריע אותי כל פעם מחדש. אני נשוי פלוס 2 ואם לא עושים סקס באופן תדיר כמו עכשיו , בעקבות המצב , הלחץ הזה פשוט גורם לי לעצבנות עד שאני פשוט מתפוצץ מכעס ולא יכול עוד ונשבר כמו בלון שמחזיק ומחזיק... יש לך בת זוג או רווק ? הגמילה מהזרע לבטלה דווקא הייתה פשוטה יחסית בשבילי , כן היו תקופות קשות , אבל אחרי כמה שבועות כבר לא חושבים על זה והבעיה היא יותר בראש ופחות פיזית כמו במצב שלי .