שלום לכל החברים בפורום המיוחד הזה שאין כמותו בעולם (אני עוד לא שמעתי, זה כ"כ נחוץ בשבילנו שותומ"צ)
בשבועיים האחרונים הייתי נוכח כאן הרבה, הגבתי הרבה תגובות, עד שהרגשתי שמיציתי במובן מסויים, אולי אפילו זה כבר נראה מנותק כמו איזה אחד מבחוץ שבא להביע דיעות. מה לעשות הטבע שלי זה להיות אקטיבי ולהגיב, אבל החלטתי שמה שכבר כתבתי זה מספיק, מי שרוצה יכול לעבור על התגובות שכתבתי (לא יודע איך ליצור לינק).
עכשיו אני יציג את עצמי בצורה מסודרת ומי שרוצה לכתוב ולהגיב לי מוזמן לעשות זאת כאן בפוסט, אני מצמצם את עצמי לכאן. (זה לא אומר שאני לא יגיב, אבל לא בצורה נרחבת). יש לי משהו נוסף חשוב לגבי הפורום ואכתוב בע"ה בסוף הפוסט.
הסיפור שלי ארוך מעט כי אני כבר מעל גיל 40, נשוי באושר (לא שאין אתגרים, ומשמעותיים..) ומנין הילדים מתקרב לעשרה כ"י
כבר לפני גיל בר מצוה התעורר איזשהו חשק, כמו להרבה ילדים ואז חוקרים עם חבר וכדומה, זה לא חריג (חוץ מהענין שעקב מתח ולחץ בבית ההורים היו לי דמיונות מיניים מסויימים כבר בתור ילד, סוג של פורקן) אבל זה כבר התחיל, גיליתי מה זה לאונן, בתחילה לא הבנתי בכלל מה זה..
אחרי הבר מצווה עברתי טראומה קשה שקשורה לנושא (לא אונס או משהו דומה אבל כן שקול לפגיעה קשה ביותר. כמה חוסר הבנה ואמפתיה יכולה להיות גם אצל אנשי חינוך, אני דן אותם לכף זכות שהם בעצמם לא הכירו כ"כ את הנושא, כך חינכו אותם לגשת לזה, כל זה עדיין לא מצדיק חוסר הבנה בסיסית כ"כ, נשארתי עם משקע קשה ביותר על אחד מאנשי הצוות, אני מרגיש עד עכשיו שלא היה אכפת לו ממני), שבתקופה הראשונה של שנה בערך או יותר הרחיקה אותי מכל הענין, אבל אח"כ זה חזר וכדי להשאר.
בתקופה שהייתי רחוק מזה הקצנתי לכיוון שאיפות גבוהות בלימוד בעיקר (זה הגיע ממקום אמיתי של חינוך טוב, אבל לקחתי לקיצון בגלל חוסר האיזון החריף שנגרם לי מהטראומה)וזה דבר שנשאר איתי, בדיעבד אני יכול לומר שמצד אחד קיבלתי מנוע חזק מאד וכלים רוחניים אמיתיים בעקבות ההקצנה הזאת, וגם חלקים בנפש נבנו בעקבות ההתמודדות עם הטראומה הקשה, ומצד שני התקבעתי בקושי כי לא זה לא טופל בצורה בריאה ומאוזנת.
התמודדתי לבד לגמרי, בלי נפש חיה שתהיה איתי בהתמודדות, וכך לאורך כל השנים כמעט לא יכולתי לדבר עם איש על כך, ודאי לא בצורה מפורטת ברחל בתך הקטנה כמו שאפשר כאן באתר.
במשך שנות הבחרות בישיבה הגדולה המשיכו כך הענינים, מצד אחד שאיפות גבוהות קצת לא פרופורציונלית, ומצד שני התמודדויות ונפילות (בעיקר אוננות), לא מדי הרבה אבל מספיק בשביל לגרום לי שלא להצליח בישיבה, ודאי ודאי ביחס למה שיכולתי להצליח, אפשר לומר שניצלתי אחוזים מועטים.
בשעה טובה ובשמחה גדולה התארסתי סוף סוף, היתה לי תקוה בלב שהנה עכשיו כבר לא אצטרך את כל הנפילות האלו כי סוף סוף תהיה לי אישה, (התאכזבתי מעצמי כשתקופת האירוסין המשיכו נפילות פה ושם, השתוקקתי להגיע נקי לחתונה), למעשה מיד אחרי השבע ברכות קלטתי באיזה ברוך אני נמצא, לא הסתדרנו אבל לא סתם, החצי שנה הראשונה היתה מורכבת מאד.
מצבי קושי וייאוש דחפו אותי לפעמים לנפילות (גם היה לי את ההצדקה של הטראומה שעברתי וחיה איתי עד היום), לא היתה לי כמעט גישה לאינטרנט עד שאשתי קנתה סמארטפון, ואז למרות ההגנה פה ושם כבר הצלחתי לפרוץ, שיפרנו הגנה, ושוב, שיפרנו (עכשיו אגב המצב מצוין יש לה הדרן והמחשב עם נטפרי, אין כמו הגנה טובה באמת כמחסום בפני התאוה, בתת מודע המשמעות היא לשחרר את האפשרות ליפול).
מבחינה אישית אני מרגיש כבר שנים בשבר גדול, לפי השאיפות שלי הייתי אמור להגיע רחוק.. בפועל בעוד חברי שמסביבי מצליחים (בלימוד בעיקר), אני מרגיש פספוס והחמצה, ומרגיש שיש לזה קשר ישירות להתמכרות הזו, בעומק הנפש זה קשור.
ועכשיו אני כאן עם ההבנה שגם אם אני לא מכור ממש עדיין אני בבעיה רצינית מרוב השנים שאני שקוע בהתמודדות הזו, והיו תקופות של עליות וירידות, זאת אומרת שלא ממש התמודדתי כל הזמן אבל זה היה ברקע, ותמיד התחזקתי ברוחניות ובלימוד, וגם הצלחתי ב"ה הרבה, ודרך ארוכה, וקירבה גדולה מאד לאלוקים, אפילו זיהיתי במשך השנים שהתפתחה אצלי כניעה והודאה גדולה לאלוקים, ואחרי הכל עדיין מתמודד ובסיכון, זה הופך למין טבע שני (נעשה לו כהיתר), וזה לאני לא אני, אז אני כאן כדי לצאת מזה, ומודה אני חסר אונים כנגד זה ומוסר לאלוקים שיעזור לי לצאת מזה.
יש לי שניים שלש מילים לומר על הפורום הנפלא הזה, מצד אחד יש כאן חומר עצום עברתי על הרבה מאד פוסטים, ישנים מאד ופחות, זה מאד מאד מחזק אבל מצד שני הרגשתי קצת כמו בבית קברות.. כי לקרוא פוסט שכתוב בצורת נוכח ואז להזכר שהבנאדם יתכן וכבר מזמן לא כאן, אז זה מוריד מערך התמיכה שהוא נותן, קשה לדעת מי וכמה כן נמצאים כעת. למרות שמניתוח אחוזי צפיה של פוסטים חדשים יחסית, נראה שהרבה מאד מבקרים בפורום, אבל כמות התגובות דלה.
אני מרגיש שיש כאן כלי עם מנוע היפרסוני שנוסע במהירות של טיל שיוט תת קולי.. אם למשל מישהו כותב 'קשה לי' וכדומה והוא מקבל תגובות רבות (לא צריך ארוך אפשר במילה או שנים, ואפילו לסמן תודה לך זה גם התייחסות), זה מחזק הרבה יותר מאשר לקבל רק איזו תגובה או שנים..
אני חושב שזה ממש אחד מול אחד, כל כח ההרס העצום של האינטרט מגיע מיכולת החיבור של כל העולם ביחד, וכאן אנחנו יכולים ליצור כח מאוחד בדיוק הפוך, חיבור בין כל המשתתפים זה יכול להיות ברמה גבוהה מאד.
הארכתי כבר, תודה לכולם, אני לא מתחייב לבדוק בכל עת מה קורה (זה גומר לי את הלילות..), אבל מקווה להמשיך לפי היכולת.
