שלום חברים יקרים,
לחץ נפשי ובדידות הובילו אותי לנפילה (ללא שימוש בפורנוגרפיה) וביום למחרת התכתבתי עם בחורות ונפלתי שוב.
אני מרגיש לבד כל כך.
לא הרגשתי כ"כ בודד הרבה זמן, אני השתמשתי בפורנוגרפיה כמשכך בדידות במשך 9 שנים.. אפשר להבין את התסמין גמילה הזה, פתאום אני חייב להבחין במציאות..
הייתי עם חברים כל היום והיה יום נפלא, אבל למה כשאני חוזר לחדר אני מרגיש כל כך לבד.. יש משהו כל כך חסר..
בעבר הייתי ממלא את הצורך הזה עם או"פ. אבל עכשיו אין לי את זה, אני משתדל לקרוא ולהעסיק את עצמי, אבל אני מרגיש כמו נזיר שמעולם לא חווה אהבה.
עם כמה שאני לבד בסופי ימים קרים,
אני מרגיש עוד יותר לבד כשאני נמצא מול תמונה מפוקסלת בחדר שלי כדי לשכך את הבדידות שלי.
אני מוכרח להתמודד עם השדים של עצמי במסע הזה, לפתור סט שלם של בעיות חיים קשות שהזנחתי שנים, ולא חשבתי שזה יהיה ככה. חשבתי שזה יהיה עניין נקודתי.
אז נפלתי פעמיים יום אחרי יום - אמנם ללא שימוש בפורנוגרפיה אבל עדיין זה קרה.
אני כתבתי לעצמי בהתחלה שאם אני אצליח לרדת לאוננות ללא שימוש בפורנוגרפיה זו גם התקדמות, אז אולי רק הפעם אני לא אאפס את הרצף?
אם אני אאפס את הרצף זה ישפיע עלי לרעה, זה ירגיש לי שלא עשיתי התקדמות.. זה יוכל להוביל אותי לרצף של נפילות נוספות.
אז אולי אני אחוס על עצמי רק בפעם הזאת..
יש משפט של קארל יונג שאני מרגיש שתקף אלי עכשיו:
"מי שמביט החוצה, חולם; מי שמסתכל פנימה, מתעורר."
