אתמול זכינו להשתתפותו של הרב ד"ר אברהם טווערסקי, שלמרות גילו ולמרות שהוא כבר לא משתתף באירועים פומביים, הגיע במיוחד כדי לשאת דברים קצרים בפני חברי שמור עיניך. הרב טווערסקי עוסק בתחום ההתמכרויות זה כשבעים שנה, עמד בראש מחלקה לגמילה מהתמכרויות לסמים ואלכוהול בבית חולים בפיטסבורג, וכתב למעלה ממאה(!) ספרים, רבים מהם בתחום ההתמכרויות.

איך אפשר שלא להתפעל מחברים בכל הגילאים ומכל העדות והחוגים שקפצו למים והגיעו בפעם הראשונה בחיים לכנס, חלקם זה הפעם הראשונה בחייהם שהם מוכנים לחשוף את עצמם בפני אחרים, להודות בבעיה, לבקש עזרה ולהיות מוכנים לעשות מה שצריך כדי לזכות בנס הזה של חיים נקיים. כל כך מרגש לפגוש עוד חבר ועוד אחד, ולפעמים לוקח כמה רגעים עד שמתחבר האדם איתו אני משוחח עם הניק מהפורום או מהקבוצה הטלפונית...

רבים מתארים שהרגשה לאחר נפילה היא בדרך כלל קשה מאוד. האדם חווה כישלון אישי, אבל מעבר לזה מתלווים לנפילה רגשות נוספים שגם הם מאוד לא נעימים ובראשם אשמה ובושה, וגם פחד ובדידות. קיימת תחושת אשמה על כך שלא עמדנו בהבטחות שהבטחנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים; שלא נחזור לשם פעם נוספת, אנחנו מרגישים בושה גדולה מפני עצמנו ולא מסוגלים להסתכל במראה, ואנחנו מרגישים גם פחד, מה יקרה אם אנשים אחרים יגלו מה עשינו, איך הם יסתכלו עלינו ומה יקרה לנו במצב כזה.

קל להתפתות ולומר לעצמנו שאנחנו צריכים להיות חזקים ובעלי חוט שדרה, ולא להסתמך על עזרה חיצונית ופתרונות טכניים. יש אנשים שטוענים שמי שבאמת לא רוצה לצפות בפורנו, מן הראוי שהרצון הזה יתבטא בכך שהוא יתגבר על הפיתוי ופשוט יעצור את עצמו. קל להגיד…

פעמים רבות אנחנו מבולבלים בקשר למשמעות של החיים שלנו, שואלים את עצמנו לאיזה כיוון עלינו לפנות, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להרגיש משמעות לחיים. הדרך הכי פשוטה לפתור את זה היא לשאול את עצמנו את השאלה הקצרה הזאת: מה הייתי עושה אם זה היה היום האחרון בחיי?

אין ספור מחקרים מוכיחים שאנשים שיש להם משמעות לחיים הם אנשים שמחים יותר ובריאים יותר, אבל מה שחשוב לענייננו הוא שהם גם אנשים שפחות פגיעים להתמכרויות, בעלי סיכון נמוך יותר להיות מעשנים וכמובן לברוח להתנהגויות שהם יתחרטו עליהן - במקרה שלנו זה כמובן הפורנו, האוננות ושאר התנהגויות מיניות הרסניות.

אנחנו רוצים להפסיק את הנפילות בגלל הכאב שהן גורמות לנו, בגלל התסכול שאנחנו חשים, בגלל פיצול האישיות שקורע אותנו מבפנים כאשר אנחנו פועלים נגד כל מה שאנחנו מאמינים ונגד הערכים שלנו, אבל יש סיבות נוספות שבגלל חשוב שנפסיק את הנפילות. הסיבות האלו לפעמים פחות ברורות, אבל הן לא פחות חשובות, כיון שמדובר על השפעה הרסנית שיש להמשך הצפייה שלנו בפורנו על דברים מאוד מהותיים בחיים שלנו, כמו למשל פגיעה חמורה במערכת היחסים ובזוגיות שלנו, דבר שכמובן כל אחד היה רוצה למנוע.

גישה נכונה להתמודדות יכולה לעזור לנו לעבור אותה בהצלחה. במקום להסתכל על ההתמודדות כמלחמה בה אנחנו צריכים לנצח, אנחנו יכולים לראות אותה כמקום שבו אנחנו צריכים לעשות ויתור בטווח הקצר, כדי שנרוויח יותר בטווח הארוך.

הרגשות הללו, כל אחד בנפרד וכולם ביחד, הם רגשות שקשה מאד להתמודד איתם. אף אחד לא אוהב להרגיש אשמה ובושה, ובוודאי שכל אדם מנסה להימנע ככל האפשר מתחושת בדידות. לכן, ברגע שאחרי הנפילה, כאשר התחושות האלו כל כך חזקות, הדבר הטבעי ביותר עבורנו הוא לעשות הכל כדי להדחיק אותם, להתעלם מהם ולשכוח אותם. אנחנו מיד מבטיחים לעצמנו שזאת הייתה הנפילה האחרונה, מחליטים שממחר אנחנו מסתערים על כל מה שאנחנו יכולים כדי לפתוח דף חדש, וממשיכים הלאה בחיים.

נכון שהפורנו גורם לתחושה טובה, ונכון גם שהוא עוזר לברוח מהרגשה רעה, אבל הרי אחרי הנפילה הוא גורם להרגיש כל כך רע, אז למה אדם ימשיך לצפות אם הרווח המידי הוא קטן, וההפסד בהמשך הוא גדול?

מעניין כי רבים ממכווני הפסנתרים הם עיוורים. הסיבה לכך היא, חוש השמיעה של העיוורים מפותח הרבה יותר מאשר זה של אלה שאינם עיוורים, זאת מאחר ומוחם של העיוורים אינו עסוק בפיענוח המידע הנדרש לחוש הראייה, ולכן הוא "פנוי" להקדיש את עצמו לפיתוח נרחב יותר של חוש השמיעה.

חיי המכורים לתאווה מושפעים יותר מאדם רגיל מעליות ומורדות, העליות הם הזמנים בהם חשבנו שאנו מצליחים להתגבר על התאווה, ברגעים בהם היא לא הציקה לנו ניסינו לשכנע את עצמנו שאנו יכולים לחיות בלעדיה, אך מהר מאוד כאשר היא הגיע לעוד ביקור, נפלנו שדודים לרגליה. אז חשנו כי אנו חדלי אישים, ואין לנו סיכוי, עד לפעם הבאה בה הרגשנו משוחררים ממנה, וחוזר חלילה. בספרים מובא רבות המושג "ימי האהבה וימי השנאה" מושג הבא להגדיר זמני גאות ושפל בחיי האדם.

כמה נכונות הייתה לי בשביל לחפש ולמצוא תאווה. כמה שעות על גבי שעות הייתי מוכן להקריב בשביל תאווה. כמה כסף הייתי מוכן לבזבז או להפסיד (במקרים שהייתי מפסיד עבודה בזמן הזה). כמה נכונות היה לי להשקיע כוחות ואנרגיות כשזה הגיע לתאווה.

פעמים רבות, חשתי ועודני חש, שחסרים דברים בחיי. שהמון דברים תקועים: בהתנהלות הכלכלית, בניהול סדר יום, בזוגיות, בחינוך ובקשר עם הילדים, בהשתלבות תקינה בקהילה, בקיום התורה והמצוות, בהוצאה לפועל של הכישרונות בהם חנן אותי האלוקים

"אין לי זמן". זו התחושה שמלווה אותי בעת האחרונה. יש לי המון דברים על הראש. לחץ בעבודה, לחץ בבית. בזבוז הזמן הכרוני שלי, הירידה לטמיון של שעות יקרות בעיסוק בדברים של מה בכך, רק מוסיפה המון שמן למדורה ה"מתאוכלת ונוגסת בכל פה ובמרץ רב נתחים גדולים של היום שלי.

רציתי לשתף במשהו מרגש שקרא לי. לאחרונה יצא לי להתייעץ עם הלל (כן, הלל הזקן) כדי לבקש ממנו הדרכה ועצה בכל מיני תחומים. הרגשתי בנח להתייעץ איתו, כי ידעתי שהוא לא מתעצבן מאף שאלה, ויש לו סבלנות לכולם, גם כשהשאלות לא משהו... אפשר לומר שאצלו מותר להיות עם הצמר גפן מחוץ לפה. בקיצור דמות שאני ממש אוהב שלא לומר מעריץ, וחשוב לי לשמוע ממנו.

לאחרונה התפרסמו כאן שני מאמרים מקצועיים שעסקו באשליה שלנו כאשר אנו משתמשים בתאווה באינטרנט כאילו אף אחד לא נפגע, או כאילו אין לכך מחיר ממשי אותו אנחנו משלמים. הנושאים האלו הינם בעלי חשיבות רבה עבורי כמכור, מכיון שהם מזכירים לי שהמחיר שאני משלם עבור החלמה הינו מחיר הגיוני שאם לא אשלם אותו, איאלץ לשלם מחיר אחר, גבוה בהרבה, עבור השימוש בתאווה.

שני אנשים עמדו בתערוכת ציור והתבוננו באחת היצירות. אחד ראה לפניו חתיכת בד מיושנת המרוחה בצבעים עד לזרא, באופן מבולבל ומחליא ממש. מריחות הצבע היו גסות כל כך עד שבמקומות מסוימים הם התעבו לכדי גועל. ככל שניסה להעמיק ולהבין את פשר הדברים כך התערפלו עניו במעין טשטוש כללי. כעבור זמן הצליח בכל זאת לאתר דמות אדם, אך אבוי, האם כך מציירים אדם? היכן האסתטיקה?