כשאני חסר אונים מול התאווה ומול החיים, הפיתרון הזמין בשבילי 24/7 היא לפנות לאלוקים ישירות ולבקש ולהתחנן אליו – שהוא מלוא הכוח והוא מנהל אותי ואת חיי ואת רגשותיי. הוא ורק הוא יכול לקחת ממני או להרגיע את האובססיה לתאווה או כל דבר שמעיק עליי בחיי היום יום.

במשך שנים לא הצלחתי לגדל עציצים, הם היו נובלים או הופכים למאפרות בצורה זו או אחרת. זה מאוד ייאש אותי כי באתי מבית מלא עציצים ואני אוהב טבע. עוד שנה ועוד שנה ניסיתי ולא הצלחתי.

היום הזה התחיל בסערה ומאז רק התדרדר. אסירות תודה, רק להיום אני זוכר שאם המעלית יורדת, לא חייבים לצאת ממנה במרתף, אפשר לרדת לפני.

לעיתים אני שוכח להטעין את הטלפון בלילה. בבוקר כשאני לוקח אותו לעוד יום עמוס הוא עדיין אותו מכשיר. השיחות קולחות והכל בסדר חוץ ממד הסוללה שנמצא כבר לקראת הסוף. אם אני לא מתאמץ לשים לב לכך הכל ממשיך כרגיל עד שלפתע מתחילים צלילי ההתראה. כשגם לכך אני לא מתייחס מתנתקת השיחה בדיוק בשלב הקריטי ביותר (חוק מרפי...) האם לא ידעתי שזה יקרה? האם באמת חשבתי שיקרה נס והטלפון יטעין את עצמו בצורה סולארית?

מה קורה כאשר מכניסים תמונה לתכנת עריכה (פוטושופ). ניתן בלחיצת מקש להפוך אותה פתאום לצבעים עזים במיוחד. האנשים, העצים, השמים ובכלל... הכל נראה סוער פתאום. לא ברור בכלל כיצד במרכז התמונה צועד לו בנחת אדם, כאילו כל ההיסטריה סביב אינה נוגעת לו.

כל החומרים ההרסניים, בין אם אופיום קוקאין או אחרים, הם למעשה משככי כאבים. בחלק מהם באמת משתמשים כמשככי כאבים, אבל בכאב פיזי ובכאב רגשי, הסבל נחווה באותו חלק של המוח.

הוא קם בבוקר עם האנגאובר נורא, כאב הראש היה בלתי נסבל לחלוטין, אבל כל זה לא הפריע לו בכלל. כשהוא רוכן על מנת להקיא את נשמתו, מה שבאמת כאב לו היה הזכרונות מהלילה האחרון. למרות שהיה שיכור כלוט, הוא זכר בבירור את מאורעות הלילה האיום הזה. לא היתה זאת מעידה ואפילו לא נפילה, זאת היתה התרסקות טוטאלית.

יש פתגם בתכנית: "כניעה הורגת אובססיה". אני מגלה לאט לאט שבתכנית פתגם הוא לא מליצה, הוא לא סתם אימרת שפר, המלצה נחמדה, א שייענע ווארט. הוא מעט המחזיק את המרובה כפשוטו ממש. בשלוש מילים, בארבע מילים, גלומים שעות רבות, שעות רבות ויקרות, של כאב, עוצמה, גבורה וניסיון אנושי ושל כוח אלוקי עצומים כל כך וכבירים כל כך. אני לומד אט אט שמאוד שווה לקחת אותם ברצינות, כמות שהם, ופשוט להכניס אותם לשיגרת החיים היום-יומיים.

לאחר שנים של מאבקים ביצר, בשעה שהיצר מוביל ביתרון עצום, לא מעט ניצחונות בנקודות ובעיקר נוקאאוטים, סוף-סוף פניתי לעזרתו יתברך והבנתי ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו!".

אם הייתם שואלים אותי, לפני שהגעתי לתוכנית, האם אני אדם ישר וכנה, התשובה שלי הייתה ברורה. אולם אם הייתי נשאל זאת אחרי תקופת היכרות עם התוכנית, כבר לא הייתי כ"כ נחרץ בענין. היום, התשובה שלי שוב ברורה, אבל בכיוון ההפוך.

היום לפני שנה ישבתי, בערך בשעה הזו, מול הפסיכולוג וסיפרתי לו שאני הולך ליפול. עברנו ביחד על כל הסיבות וידעתי היטב למה זה רעיון רע. כבר פירקתי מולו אירוסין ואינסוף קשרים כי לא יכולתי להספיק ליפול. החלפתי עבודות ומקומות מגורים כי לא יכולתי לשאת את המחלה.

אתמול היה לי יום קצת אפרורי שגרם לי לחשוב מה הייתי עושה פעם בימים כאלו... בלי צורך להרחיב בנושא ההמשך ידוע. אחרי שדיברתי עם הספונסר שלי על זה, הוא אמר שבמציאות אמיתית יש ימים כאלו וזה ממש נורמאלי וצריך לדעת לחיות עם זה. ואז הבנתי שזה משהו חדש שאני צריך לקבל ובשביל זה בדיוק יש תוכנית עם פעולות פשוטות שצריך לבצע.

באסירות תודה שוכנעתי לנסות בניגוד לרצוני, בלי להתחייב ("תבוא למפגש זה גם ככה בחינם"). והנה אני לומד על עצמי כמה דברים שקשורים אצלי בעבודת הצעדים. אתמול רצתי בפעם הראשונה בעשור האחרון 5 קילומטרים ואני רוצה לשתף אתכם ברגשות שלי.

אני רוצה לברוח. זה חזק ממני. גם כשאני מחובר ומפוכח ועושה פעולות, יש רגעים כאלה, כי בריחה היא ברירת המחדל שלי: ממחוייבות, מאחריות, מעימותים, מפגמי אופי.

המחלה טרפה הכל, בעולם הזה יש רק "אני" משועבד לצרכים שלה. תן לי עוד היא דורשת, היא רעבה ואין לי איך להשביע אותה, עוד נפילה ועוד אחת, היא לא נחה. תן לי עוד!!! היא מפעילה עליי רגשות אשמה, לא קיבלתי חום, לא היה לי אהבה, גם בבית לא היה לתת לילדים. עכשיו תן לי פיצוי.

"ושמחת בחגך והיית אך שמח". בשביל מכור, מה זאת שמחה? להשתמש יותר ויותר עד הנשימה האחרונה, עד איבוד הכרה עד אובדן תחושה. לברוח להסתתר להתחבא, לרוץ לתאווה למשוך את התענוג מעבר לקצה.

במוצאי הצום, אחרי שעות שאני עומד שליח ציבור, והשירה ובית הכנסת הצפוף, היה לי כמובן חם והזעתי, ואז יצאתי החוצה אל הרחוב הקר ומיד עלתה לי מחשבה בראש שזה לא טוב כי אני עלול להצטנן מהמעבר מהחום אל הקור. באותו רגע ידעתי על מה אכתוב הלילה, ידעתי שאכתוב על הדרך בה הצטננתי לא רק באופן פיזי אל בעיקר באופן רוחני, על הדרך בה המחלה שלי החמירה עם כל נסיון נוסף להתעלות ולהתחבר לקדושה.

ותפסתי את עצמי. ביקשתי עזרה לפי הצעדים. לפי מה שלמדתי. ביקשתי בשקט מריבונו של עולם. "בבקשה, אני חסר אונים מול זה. אני לא רוצה לברוח להי הממכר והרעיל שהטינה נותנת לי. אני לא רוצה לברוח לייאוש ולשיתוק שבאים לי מתוך רגשי הנחיתות שלי. מתוך הצורך העמוק שלי בשליטה.