הדשא של השכן יותר ירוק, אצלי זה רציני לא צחוק, בגלל האישה של השכן, שנתיים שאני בקושי ישן, מתמרמר על מר גורלי, כי אופיה של אשתי גועלי, השכן בר מזל עם כזו רעיה, ואני ביש גדא נשוי לבעיה.

הסרט נגמר, השעה 1:30. אני פותח חדשות. העיניים שלי קופצות אל איזור הרכילות, משהו שם נגע בי. אני רוצה חופש, המוח שלי מתחיל לרוץ קדימה, רק להקליק, רק להסתכל, זה לא פורנוגרפיה, רק סקרנות תרבותית, מה הבעיה?

זה התחיל בליל פורים או בעצם כמה ימים לפני פורים. אשתי ממש לא רצתה שאלך לאיזשהו מקום וממש אמרה שאם אני הולך היא תבכה כל הלילה ולא תוכל לדבר איתי לכמה ימים. מצידי ממש הייתי חייב ללכת למקום הזה אבל היא ממש היתה בפאניקה.

נפצים רעשים תחפושות איזה כיף פורים. ממש כיף. בשנים עברו זה גם היה זמן ככה ללגום. ממש ככה לשתות ״עד דלא ידע״...וד״ל. אבל עכשיו אני יושב בבית שלי וכותב בפורום. של שמור עיניך, פורום של מכורים.

לא בכיתי בפורים הזה. איך זה יתכן? איך יכול להיות שמעט הדמעות שלי, היו דמעות של אסירותודה? איך יכול להיות שבמקום 'טהר ליבנו' שרתי 'טוב להודות'? יש רק סיבה אחת, אבא, נתת לי את אומץ לרדת לתהומות נפשי ולחבק אותם. לקבל אותם כחלק ממני. להפסיק להדחיק.

בפורים, ורק בפורים אני שומע את התשובה בכזו בהירות, בכזה אור. התשובה מוחלטת... התשובה היא כן! למרות הכל אנחנו יהודים. אנחנו אהובים, בשבילנו נברא העולם, אנחנו רצויים לפני המלך...

הבנתי כיצד אפשר לעבור את החיים כולם מבלי לשנות דבר. "להעביר את השנים ולחכות לסוף" משפט מצמרר. כמה נוראים הימים עבור מי שהשלים עם חוסר השלמות. במקום לפעול, לשנות, לשפר. באה האדישות.

אינני מתיימר להבין את הסיבות לתהליכים. אך דבר אחד די ברור. התאווה עם כל חסרונותיה איננה הסיפור עצמו. היא רק קצה החבל. מי שהבעיה שלו היא רק התאווה ובלעדיה הכל בסדר, כנראה צריך לבחור באחת מהשתיים. או שהוא לא ממש מודע למצבו. או שבאמת אין לו מה לחפש כאן. יותר נכון מקומו בבית המדרש בחיפוש תיקוני החטא.

בדרך ההחלמה אני מתחיל להבין את הצורך האובססיבי שלי בשליטה. קשה לי לשחרר באמת מול כל אירועי החיים. לאפשר לחיים להתנהל כפי שהם גם בלי שאדע תמיד מה יקרה בעוד רגע, בכל מקרה אין לי שליטה על הדברים.

אני זוכר את היום ההוא בו פגשתי לראשונה את הפורום. זה נשמע מגוחך, אבל רק ביום ההוא אחרי הרבה שנים של התמודדות הבנתי לראשונה שיש לי בעיה. להבדיל מהרבה אנשים שנמצאים בדרך וחיפשו פתרונות, אני מעולם לא הבנתי שיש לי בעיה. ברור שהחיים התנהלו עם המון תסכולים וקשיים אבל תמיד ממש הייתה לכל בעיה סיבה. הנפילות לתאווה נבעו מחוסר הרצינות שלי בעבודת ה', מכך שאני לא ממש לומד מספיק ספרי מוסר, מחוסר יראת שמיים מספיקה.

אחת הבעיות שלי היא הפרפקציוניזם. הרצון הזה שכל דבר בחיים שלי יהיה מושלם. מדויק. מגוהץ. דא עקא, שחיים אנושיים לא מתנהלים באופן כזה. הרף העל-אנושי והבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי הנחיל לי אכזבות קשות על ימין ועל שמאל.

לפעמים אני מרגיש צורך להיות לבד, זה יכול להיות בנסיעה מחוץ לעיר או סתם כך. פשוט להיות לבד. כשזה קורה מתרחשת לה תופעה מעניינת, אני בעצם לא לבד. באינסטינקט אני שולח יד ומדליק טיפ, רדיו או מה שזה לא יהיה. גם כשאני רוצה להיות לבד בבית אני רוצה בעצם לשכב בחדר ולקרוא משהו, ובפועל אני עם הספר ולא לבד.

להיחשף. כל כך מפחד להיחשף. כל כך אוהב לחשוף, לראות, להביט באופן חשוף במחשב, בדברים שבחיי איני מביט בהם בעולם כלל, והנה שם...חשוף, לטוש, לוטש. אבל מפחד שידעו. מפחד שירגישו את הפער הזה.

גיליתי את האתר ממש "במקרה" מתוך איזשהו חיפוש יזום שלי בגוגל על שמירת עיניים... כמה שהישועה יכולה לבוא ברגע אחד, בזמן הכי לא צפוי ובזמן שהכי צריכים אותה.."ישועת השם כהרף עין". הלוואי.

כבר בתחילת הדרך, שמעתי מחברים על הצורך בנקיות מוחלטת מכל צורות התאווה. למען האמת לא ממש הבנתי את הרעיון לגמרי. הגעתי הנה בגלל התאווה שמיררה את חיי ללא רחמים. אצלי התאווה התפרשה באוננות. הרגשתי גם רע מאד בגלל צפייה בתכנים בעייתיים.

באותו יום בו הכרתי לראשונה את "שמור עיניך" קיבלתי את השיעור הראשון והמשמעותי ביותר בחיי בחוסר הידיעה שלי. המון שנים הסתובבתי עם הרגשה או יותר נכון ידיעה ברורה שאני יודע הכל אודות התאווה. שאני מבין מצויין את פשר ההסתבכות אתה. בחלום ההזוי ביותר שלי לא האמנתי שקיימת "תזה" שונה מכל מה שאני חושב ויודע.

איך אפשר בכלל לחיות עם סוד גדול כל כך בלב בלי להתשגע? אני חושב על עצמי כנער מתבגר, מלא בתחושות חוסר אונים של הנפילות החוזרות שוב ושוב, מלא בתחושות הקשות של פיצול האישיות - אך בעיקר לבד. ביום לבד, בלילה לבד, תמיד לבד.

הסטטיסטיקה בנוגע לשימוש העולמי בעולם התאווה באינטרנט ובכלל, מדבר על מספרים אסטרונומיים. 90% מהגברים משתמשים עם התאווה בצורה זו או אחרת ו 10% משקרים... אומרת הבדיחה הידועה. אז אם כולם כאלה מה רוצים ממני בכלל? הייתי שואל את עצמי הרבה ו'מתקרבן' להנאתי עוד קצת.