אחד הסיפורים הקולעים על הכניעה, הוא הסיפור על אותו אדם שצנח בחושך לתהום. הוא נאחז בענף תוך כדי נפילה כשהוא תלוי בין שמים וארץ, ואובד עצות. אז שומע הוא את קולו של אלוקים קורא לו: "האם אתה רוצה שאציל אותך"? הוא עונה "בוודאי" אומר לו אלוקים "עזוב את הענף שאתה מחזיק בו".

כבר מזמן הבנתי שאצלי אין כמעט מצב רגיל. התרגלתי לחפש את הריגוש וכשזה לא בא כבר עדיף הייאוש. אתמול אמרתי לחבר שאצלי מד המהירות חלוד במהירות שבין 80 ל 90 קמ"ש. האופצייה הזו פשוט לא קיימת. סתם כך חיים ממש מונוטוניים? אין חייה כזו. לא פלא שהראש שלי מחפש תמיד את הדבר הבא וכשהוא מגיע אין לי ממש כוונה להרפות ממנו.

אני אגואיסט מאוד. השימוש שלי מבקש שאתעלם מאחרים. אוננות בשבילי היא פעולה של ריכוז עצמי כי כשאני משומש רק אני קיים ואל היעד אגיע לבד. אני שולט במיניות ואני לא צריך אף אחד אחר. אותו הדבר גם בהיבטים אחרים של חיי.

מילוי הציפיה המינמלית של מאיר - הצורך שלו בתחושת הבטחון שיקבלו את הווידוי שלו, יבינו אותו, ולא יענישו אותו - זה מה שהיה יכול למנוע את מותו של יוסי, את מחלתו ומותו של אביו לאחר מכן, את צערה העמוק והבלתי-ניתן לניחום של האלמנה והאם השכולה, ואת העובדה המחרידה שלשלושה אנשים בעולם כבר לא יהיה דור המשך לעולם.

אתמול אחרי הצהריים התברר לי שאני חייב סכום כסף גדול. התבאסתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שגם בפעמים הקודמות שקרו לי דברים כאלה בסוף ה' דאג לי וסידר הכל בנסי נסים. אבל לא ממש נרגעתי. במשך שעות הייתי לא רגוע, עם רצון לברוח ולפעול על תאווה. לא כל כך ידעתי מה הסיבה שאני לא רגוע, אבל כששיתפתי חברים במה שאני מרגיש, היה ברור שזה קשור לכסף.

שמעתי משפט יפה מאישה שעברה הרבה התמודדויות קשות בחיים. היא אמרה ככה: ביקשתי מאלוקים סבלנות, והוא נתן לי תור בבנק... זה תפס אותי כי הבנתי שהרבה פעמים זה בעצם מה שקורה, שכאשר אני מבקש מאלוקים משהו, הוא יכול לתת לי את המענה בצורה של אתגר שבאמצעותו אוכל לממש את המתנה אותה ביקשתי. התור בבנק היה בדיוק מה שהיא ביקשה, למרות שזה היה נראה הפוך.

בזכות התוכנית אני מבין שכל פעם שקפצתי מהגשר הוא תפס אותי בשתי ידיים ואימץ אותי אל חיקו. בכל פעם שיריתי בעצמי הוא שלח אלי אמבולנס. אבל אסור לי לסמוך על הניסים האלה, אני מחוייב לחלק שלי. את השאר, דהיינו כל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אני מתפלל הערב לקבל בשלווה.

לאחרונה יותר ויותר אני שם לב שאם אני מוכן לוותר על הרצונות שלי ועל התכנונים שלי, ולנסות להקשיב ולהיכנע לתכנית של אלוקים, אני יכול להבחין שגם דברים קשים הם העודף עבור מתנה גדולה שמחכה לי בהמשך.

במסגרת תהליך ההחלמה, אני רואה גם שיפור גדול במישור הכלכלי. לראשונה מאז נישואיי (חלף למעלה מעשור מאז נישאתי), התחלתי יחד עם רעייתי במהלך של מבורך לקיחת אחריות כלכלית. כמו בכל תחום בחיים, התהליך יודע עליות ומורדות, אך כמו בכל תחום בחיים מאז תהליך ההחלמה, הכיוון הכללי הוא של עלייה והתקדמות.לראשונה אני מוצא את עצמי באופן יומיומי מוותר על דברים שאני רוצה לקנות. לא על כל דבר. לא בכל פעם. אבל על הרבה דברים הרבה פעמים.

אני נורא מיוחד. כך נראה לי. בכל אופן, כך אני רוצה להרגיש. מה זה רוצה? מוכרח! פעם, כשהייתי צעיר ותמים, היו לי חלומות לשנות את העולם, לעשות דברים מיוחדים, להציל אלפי אנשים, לעשות משהו שישפיע על כולם. ככה כולם יידעו כמה אני מיוחד.

איש עסקים עולה על טיסה ומופתע לראות לידו ילדה בת שמונה ללא מלווה. הוא התפעל מההתנהגות הבוגרת והרגועה שלה לאורך השעות הארוכות של הטיסה. בשלב מסוים היא שלפה מהתיק חוברת ציור וצבעים וציירה להנאתה. וכך נמשכה הדרך.

לאחרונה קראתי בספר על הפרעות נפש, תיאור שלמרות שלא עסק בהתמכרות, הרגשתי שהוא נכתב עלינו, הסובלים מהתמכרות לתאווה. המדובר בתיאור של אנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית הידועה כ"מאניה-דיפרסיה", שבה הם עוברים מקיצוניות לקיצוניות במצבי הרוח, מהרגשת התעלות אדירה, לדיכאון קשה. כיום ישנה תרופה לטיפול בהפרעה הזו בצורת מלח ליתיום המייצב את מצבי הרוח ומחזיר אותם לרמה נורמלית (בלי התעלות ובלי דיכאון). הנה ציטוט של הקטע:

מה שאתה מרגיש עכשיו את התאוה החזקה והבילבול, בעוד שעה קלה כבר תרגיש אחרת לגמרי. התאוה מגיעה בגלים... תרכין את הראש ותן לגל לעבור עליך בלי להתמודד מולו.

אותו מטפל הדגיש בפניי את הייחודיות של השיטה שלנו. בדרך כלל מקובל לצעוק ולמחות באלה שנופלים בתאווה, שיתאמצו יותר וכדו'. אבל אצלנו מ-ק-ש-י-ב-י-ם. קודם כל, שומעים מה עובר עליך, מבינים מאיפה אתה מגיע. אותו מטפל גם טען, שהרבה בעיות חינוכיות בימינו היו יכולות להיפתר טוב יותר, אם היינו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב.

ואז, זה מזכיר לי משהו. זה ממש כמו עם התאווה. במיוחד בשלבים המתקדמים של מחלת ההתמכרות שלי. אני מתיישב מול המסך, והרבה פעמים זה בכלל לא הטעם שלי, זה אפילו דוחה אותי, לא לזה התכוונתי, אבל אני ממשיך לצרוך את זה. למה? מה זה נותן לי חוץ מסבל?

בחסדי ה' זכיתי בארבע החודשים האחרונים לחוות קצת איך אדם נורמלי מרגיש. עוד זכיתי בחסדי ה' חסרי הגבול ומידה להכיר בחורה שבעוד פחות משלושה חודשים תהייה אישתי בעז"ה. התקופה הזאת מלאה בהרבה רגשות. הרבה צפייה, התרגשות. רגשות של חיבה גדולים. המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש, השאלות נוקבות-

אני טיפוס מאד בודד באופן כללי הרבה מאד שנים בחיי. מגיל מאד צעיר הייתי מעסיק את עצמי לבד, בונה שעות ב'לגו' לבד, פאזלים, שומע רדיו ומוזיקה באוזניות שעות על גבי שעות, בהמשך רואה סרטים וסדרות ברצף לא הגיוני לפעמים, בדד, זאת התחושה הכי טבעית לי. ומסוכנת.

מי שלא מזדהה עם הסיפור שירים את היד. טוב, הרעיון ברור, בכל אחד מאיתנו יש שני כחות, אחד ד"ר מכובד (או אברך כולל, או איש משפחה או כל תיאור אחר שאתה יכול להדביק לעצמך), והשני הוא מיסטר הייד שהוא היצור המעוות הזה שאנחנו רוצים כל כך בכח לדחוף פנימה ושייעלם מהחיים שלנו, אבל כאשר הוא משתלט עלינו - אנחנו בידיים שלו לחלוטין. העסק מסתבך בגלל שהחל מאותו רגע בו הד"ר בלע את הסם - אין לו דרך לצפות מתי היצור הנורא שבתוכו יפרוץ.