נתאר לעצמנו אדם הסובל מכאבי ראש כרוניים. הם מלווים אותו יום יום. מדי פעם הוא חש דקירה עזה המוציאה אותו משלוות נפשו, כך במשך שנים. בשנים אלו יצא לו לא פעם לחשוב לעצמו ולדון על טיבם של הכאבים. הרבה פעמים הוא כבר הבין שזה לא דבר טבעי ונורמלי להיות שבוי בידם, אבל מכאן ועד לפתרון מעשי לא הצליח להגיע אף פעם. פה ושם הוא קורא ומריח שהכאבים הם משהו כרוני שלא הולך להיפתר אי פעם. הוא גם פגש כמה אנשים בחייו שאף הם סובלים מכך. בפועל הוא חי בצל הכאב ולא חושב ממש על יציאה ממנו.

לעבור עוד יום נקי, או לעבור יום נקי? סמנטיקה שמשנה לי הרבה. לעבור עוד יום נקי, זה לחבר את הימים, זה להסתכל על הרצף, ולומר עוד יום לשרשרת נקיות ארוכה. הדבר הזה בעבר גרם לי ללכת ולראות כל כמה דקות כמה ימים כבר יש לי, כמה צברתי... ואז הייתה מגיע נפילה, איפוס... ובעצם אין כבר שרשרת ימים, אין תחרות, אין מטרה

חשבתי שלעולם לא אוכל להחלץ מהעישון, כי עישנתי כל כך הרבה, וכל מי שהכיר אותי זוכר אותי תמיד עם סיגריה דבוקה לפה. חשבתי תמיד שאני אוהב מאוד את הפעולה הזאת של העישון, וחשבתי שלעולם לא אפסיק. ואז כשהתחלתי את התהליך של חזרה בתשובהה, היה לי חוסר עצום בשבת של פעולת העישון, וזה גרם לי להיות לא נחמד ומאוד כעסן ועצבני בבית.

אחרי הנפילה האחרונה שמתי לב למשהו שמאוד עזר לי. שמתי לב, שכשאני מגיע למצב רגשי מאוד קשה, לא איזה מצב רוח של דיכאון שזה די קלאסי להרבה מאיתנו, אלא למשהו כבד שרודף אותי יותר משבוע ולוקח אותי למקום שבו כבר לא אכפת לי מכלום, ואז אני נופל...

יש פה שני אנשים שונים במרחק שנה אחת. לפני שנה בדיוק, בנר שמיני של חנוכה הייתי עמוק בחושך, כל כך עמוק שלא האמנתי שיש לי סיכוי לצאת משם. כשהדלקתי את הנרות בשנה שעברה בשביל לכבד את אבא שלי, אז זה היה בזמן, ביחד עם כולם, אבל אני מילמלתי את המילים במהירות הדלקתי את הנרות חיש מהר, ורצתי אצתי להמשיך משהו אחר לגמרי מקדושת הנרות...

אז נשארתי היום נקי, וכבר צפות ועולות מחשבות העמלק: כמה זמן זה יחזיק? מה זה שווה באמת?ובשביל מה, אם מחר אפול? אז נשארתי נקי.... ביג דיל.

יום אחד נכנסתי עם בעל תשובה אחד למרן הרב שטיינמן, אותו בעל תשובה היה בעל תשובה גמור. אותו בעל תשובה היה מתמודד ונופל, ושוב מתמודד ושוב נופל, ושוב הנפילה הייתה עד עמקי שאול, ומדובר באחת העברות הכי חמורות שבתורה.

המצב הוא בלתי אפשרי. הנזק כמעט בלתי הפיך. ארץ ישראל כבתוך מרקחה. בכל פינה מזבחות עבודה זרה. האימפרייה הטילה את כל כובד משקלה למערכה הכבדה. עם ה' נבוך ומושפל. טהרה כאן כבר לא תהיה בזמן הקרוב. המקודשים שבערכים נרמסו עד היסוד, קדושת הבית היהודי בניין נשמת האומה הפך למאורת פריצים.

עברה שנה מאז שהגעתי לשמור עיניך, וחבר ששוחחתי איתו שאל אותי, האם חשבתי שתעבור שנה ואני יהיה באותו מצב? ועניתי שאני באמת לא באותו מצב!

אחד משירי הילדים לחנוכה, כולל הודאה "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", במקום "על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו". והדבר אינו מקרי.

מי שצועד בתכנית 12 הצעדים לאורך זמן, מרגיש איך חודרת לתוכו התובנה החזקה של הרפיה, לא רק במישור התאווה אלא גם לשאר הדברים בחיינו.אנו שומעים פעמים רבות על שינוי מהותי בצורת התמודדות מול אתגרים וקשיים בחיי יום יום. על הסתכלות חדשה שמאירה את החיים מזווית שונה וגורמת לשינוי מהפכני בגישה הכללית.

שאלתי את עצמי, מה גרם לי להשאר נקי מהיום שאני כאן? בד"כ הייתי עונה, שעבדתי את הצעדים, עשיתי מה שאמרו לי, החברים ועוד, כל זה נכון. אבל, יש הרבה שעושים כמוני ולא מצליחים. את התשובה מצאתי במשחקי המחשב, אותו משחק שהחבר התמכר אליו במשך שבוע, וביטל את זמנו ושפיותו.

עכשיו אני מבין למה אני בא לקבוצות. הזיכרון המתגבר למה אני לא רוצה לחזור, יחד עם היכולת להרגיש באמת מה שכיסיתי כל חיי בשימושים מעורפלים, ולהסתכל לעצמיותי בעיניים מפוכחות. זו האהבה שאני חווה שם על הכיסא, עם המסרים הוופלות והמיץ.

לאט לאט ככל שצוברים ימי נקיות אני נוטה לשכוח למה הגעתי לתכנית. השיכחה היא כלי מדהים המאפשר לי להמשיך בחיים למרות הסבל שעברתי והקשיים, דמיינו לעצמכם אדם ללא שיכחה, מרוב חרדות ופחדים הוא היה מסתגר בבית.

המחלה שלי מספרת לי כל מיני סיפורים, שאני מושלם, ויחד עם זאת דפוק. שאני מחלים, אבל מותר להיות גם חולה מדי פעם. שאני עושה צעדים ואולי אפשר יום אחד חופש. שאני הולך לקבוצות אבל לא חייב להיות מחובר.

"אתה לא רוצה שאני אבוא איתכם", זה כל מה שאשתי אמרה. בתוך המילים הללו נכנסו כל הרגשות כל המריבות, הכעסים, חוסר אונים, חוסר ערך. פשוט מעך אותי, נתנה לי להרגיש שאני שום דבר. עכשיו אני מבין את כל העקיצות והדיבור הסרקסטי שלה, ככה זה כל השבוע. ובסוף השבוע היא פשוט הגישה לי את הקינוח.

בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי. כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו.

פשוט לא ידעתי מה לעשות. ואז נזכרתי בשמור עיניך. בתפילת ערבית שהתקיימה לפני האירוע, פשוט בכיתי לקב"ה שיציל אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה ליפול, אבל אני מרגיש שאין לי כוחות לבד ואני מוסר את עצמי ואת תאוותי לו. אחרי התפילה פשוט הרגשתי הרבה יותר רוגע. התחלתי לדבר עם אנשים וכו' ופשוט שכחתי מצד הנשים. תודה לקל.