לאחרונה שיתף אותי חבר ביום קשה שעבר עליו כאשר נחשף למושא תאווה והוא לגם לא מעט. באותו זמן הוא כבר היה שבוי לגמרי בזרועות התמנון של התאווה והוא כבר יכל להריח את סוף הבלתי נמנע. אבל הוא לא רצה ליפול.
עצמתי עיניים המתנתי רק לשמוע את ה"בום" הגדול. פקחתי עיניים, מצאתי את עצמי באתר של "שמור עיניך", מרוט, שרוט וחבול התחלתי בדרך חיים חדשה, נתפסתי בתכנית, חיי ניצלו!
יהודי עני עם שק על הגב הולך לו בכבדות בדרך, לפתע עוצר לידו רכב מפואר, הדלת נפתחת והוא מוזמן אחר כבוד להיכנס פנימה. היהודי שמעולם לא ראה רכב שכזה מבפנים, יושב כפוף ונאנח במושב האחורי, וממשיך להחזיק בקנאות את השק הכבד על גבו.
מעשה בשני יהודים שישבו במסעדה, כטוב ליבם ביין אמר האחד לשני "אני מוכן לתת לך מליון דולר במזומן אם רק תבטיח לי כי במשך כל יום המחר לא תחשוב אפילו פעם אחת על...פיל בצבע אדום".
יש קטע די מצחיק שאני מגלגל לעצמי עכשיו בראש. אני מידי פעם אור לעצמי, וואו תאר לך אם היית עכשיו עוד חודשיים קדימה. כבר אחרי 90 יום נקיים. במקום אחר, בטוח, שמח, שלם יותר.
"רק להיום" שגורה כמעט בפיו של כל חבר פורום, וקבוצות, בדרכי למקום הלינה שלי חשבתי לעצמי, "אם אצליח לשמור את היום ומחר... עד סוף שבוע הגיע לכך וכך ימים", ומיד הותקפתי ברציונליזם: ומה אז?
הראש שלנו מסתובב כל הזמן. הפרדוקס של עצמי 24/7 וברוב הפעמים אני לא שם לב כשאני יכול לשכנע את עצמי בשני משפטים בדיוק הפוכים. אספתי כאן כמה כאלו של "דבר והיפוכו", מאלו שאני משתמש בהם בלי לראות את הסתירה, בתקווה שזה יעזור לי להבין את האבסורד ועד כמה אני לא יכול לסמוך רק על הראש של עצמי:
אפשר להתחיל למצוא סיבות מסיבות שונות. אני אישית נגד זה, אני חושב שרק אבי הכל יכול, יכול לומר לי למה הצלחתי לפעמים להתגבר ולפעמים לא, למה למרות הידע הרבה והמעשים שעשיתי לא הצלחתי ברגע האמת לנסות ולהשתחרר.
אני חושב שהדבר הראשון שהשתנה הוא שהבנתי שאני לא רוצה רק להפסיק אלא להחלים, לרפא את הכאב. לא שלא ידעתי את זה קודם... אבל הכלים של האתר עזרו לי להבין ולהבהיר לעצמי היטב שהמטרה היא לא להפסיק את הסממנים של ההתמכרות. אלא לטפל בשורש.
לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה, אבל הנה אני פוגש במציאות הזאת והיא קיימת, חיה ובועטת. יום ועוד יום עבר, שנה ועוד שנה חלפה, והנה אני חוגג בעצמי חמש שנים של נקיות, מאז הנפילה האחרונה שלי בכ"ו בכסלו תשע"ב.
אני זוכר שנים על גבי שנים בבחרותי בישיבה, במאבק פנימי בלתי פוסק בין הרצון להיות זך וטהור לבין המציאות האכזרית שהראתה לי ישר 'בפנים' שרצונות לחוד ומעשים לחוד, וזה כאב, לפעמים מאד כאב, כל כך כאב שזה הפסיק לכאוב כבר.