האמת היא שבמשך השנים הארוכות שסבלתי מחוסר יכולת להפסיק את הצפיה בפורנו והאוננות, לא יכולתי להבין מה הכי מפריע לי באמת בכל העסק הזה. כאב לי מאוד אבל מרוב כאב, לא יכולתי לשים לב איפה בדיוק כואב לי, כי פשוט הכל כאב לי. כן, כאב לי שזה אסור, כאב לי שזה בגידה באשתי, כאב לי שזה לא מתאים לדימוי שלי וכאבו לי עוד המון נקודות בנפש (וגם בגוף) ומרוב כאב לא היתה לי אפילו האפשרות לנסות לעצור ולהבין מה בדיוק כואב לי ומה לא בסדר איתי.

עד שהגעתי לתכנית, נראה לי שמעולם לא השתמשתי במילה שלווה. זה מוזר כי זה כנראה הדבר שהכי חיפשתי במשך כל ימי חיי, אבל ביחד עם זה כנראה שאף פעם לא עלתה המילה הזאת על דל שפתיי. חיפשתי משהו בלי לדעת מה אני מחפש.

כל החיים שלי, כשקראתי ספרי חיזוק או כששמעתי עצות רוחניות, משהו בתוך נפשי תמיד אמר: טוב, זה יפה בשביל האנשים האלה, שקצת נופלים פה ושם, אבל אני? לאן שהגעתי? רמת הזיוף, השנאה והתיעוב העצמי שלי לא אפשרו לי להאמין שאכן יש בעצות ובחיזוקים האלה כדי להחיות את נפשי. אז ניסיתי, אבל במעין יאוש מריר, שהחזיק עד להתפרצות הלא צפויה הבאה...

ה' אוהב כל יהודי, אבל אותנו - כן כן, אלו המכורים לתאווה - הוא אוהב יותר מכולם. הוא רוצה אותנו קרובים קרובים אליו, מסורים אליו וכאלו שהחיים שלהם יהיו צמודים אליו בכל רגע ובכל החלטה. נכון, הדרך להגיע לכך היתה מטורפת וכואבת בטירוף, עד כדי כך שהייתי בטוח שה' בכלל שכח ממני או אולי אפילו שונא אותי. ח

זיכרון, דמעות. אני חסר אונים מול דמעות, בעיקר כשהן זולגות מעיניים של אנשים שאני אוהב. זוכר את ההרגשה של ילד קטן שקם באמצע הלילה ורואה את אמא האהובה בוכה חרישית על הספה בסלון, בחושך, לבד. חוזר חרישית למיטה, ולא מצליח להירדם, לא מצליח להפסיק להקשיב לבכי ולהתייפחויות החרישיות.

למעשה, הספירה של הנקיות יכולה להיות חרב פיפיות. מצד אחד יש לה מעלה גדולה בכך שהיא מציבה אתגר להמשך ההשקעה הלאה. מאידך היא יכולה לרסק ולשבור מי שלא מצליח לצבור ימים. יש משהו בעייתי בהתייחסות לצבירת ימי נקיות בפני עצמן. אנחנו הרי לומדים בתכנית לייחס את הנקיות ואת התוצאה לאלוקים ולהשתחרר מכל צורה של אגו כיצד זה מסתדר עם ייאוש כאשר באה נפילה?

"יש קו אדום שאותו לא אחצה לעולם!". את המשפט הזה שמעתי את עצמי מדקלם אחת לתקופה בטון משכנע. מסתבר שהריגוש לדבר האסור הוא ממש לב ליבו של המחלה שלי, ולכן המחלה שלי הייתה זקוקה לקו האדום כאוויר לנשימה, לשרטט קו אדום ואז להיות תקופה בריגוש מזה שאני רחוק ממנו, אח"כ להיות בריגוש מזה שאני ממש קרוב אליו, ובסוף מהריגוש לחצות אותו.

למדתי שחיים המהולים בדרך קבע באשמה עצמית רעילה, מפריעים לי לראות את הצדדים החיוביים שבאישיותי. לראות את מה שטוב בי חשוב עד קריטי כדי לאפשר לי לצמוח. אם אני כל כך גרוע אין לי באמת כל סיכוי ויכולת לעשות משהו עם עצמי. אותה שמינית שבשמינית גאווה מחוייבת המציאות כדי לקבל כח. מסתבר שאני לא כל כך גרוע כמו שנדמה לי גם אם אני לא מושלם.

רק מי שחווה עשרות שנות חיים תחת צילה המאיים של ההתמכרות יכול להבין מהי עבדות מודרנית. אם עבדות היא גברת הנוגשת עבדים, ההתמכרות לא שונה ממנה בהרבה. אכן במובן הפיזי של הדבר ייתכנו שינויים, אך הרעיון הבסיסי אינו רחוק כלל ועיקר "כעבד ישאף צל".

כנגד ארבעה מחלימים דיברה ההחלמה: אחד 'חולה', אחד 'חוטא', אחד 'מה אני, מי אני, מה, מי, למה', ואחד שאינו יודע שהוא בבעיה. אני מתחבר לפירוש של רבותינו על ההגדה, שאומר שארבעת הבנים נמצאים כולם בי - בזמנים שונים.

היה בחור צעיר שהיה מכור לסמים שבא אלי למרכז ההחלמה ב'פיטסבורג', הוא התחיל להחלים אצלנו, אבל ידעתי שאני לא יכול לשלוח אותו חזרה ל'ניו-יורק' כי ברגע שהוא יהיה שוב עם החברים שלו הוא ייפול חזרה להתמכרות. הוא בא אלי יום אחד וביקש לחזור להורים שלו הביתה לעשות יחד איתם את 'ליל הסדר'. אחרי פסח הוא חזר ואמר לי שכאשר אבא שלו התחיל לומר "עבדים היינו" הוא עצר אותו ושאל: "אבא אתה יכול לומר על עצמך "עבדים היינו"? אני יכול לומר לך מה זה אומר 'להיות עבד', כי כל השנים הללו שבהם הייתי בהתמכרות הפעילה הייתי עבד.

בימים העמוסים האלו של ערב פסח, אני נזכר איך שנה שעברה הייתי מסיים יום עבודה מפרך, ומתיישב על המחשב עד 3 בלילה, לא, לא עם שטויות, הייתי נכנס שוב ושוב לפורום, כותב, קורא, חופר, מתרגש, חזרתי לחיים. אשתי שאלה אותי אז, מה אתה עושה עם המחשב, זה הפחיד אותה, היה לה ניסיון מר... ואני רק אמרתי לה שאני הפעם עושה משהו טוב, כשיגיע הזמן אספר לך.

אני מאמין בך. אף פעם לא הפסקתי. בתקופות האפלות ביותר הידיעה שאתה קיים החזיקה אותי בחיים לא פעם, בלי הגזמה.

יש משהו לא הגיוני בתפילת השלווה. אני לא מדבר על זה שבעבר לא ידעתי בכלל מה זה שלווה (שלא לדבר על זה שלא חיפשתי שלווה ולא ידעתי שזה מה שחסר לי), אלא על כך שכאשר אני מבין שהדבר החשוב הוא שלווה, אז נראה שהסדר בתפילה עצמה הוא לא הגיוני.

זכיתי להעביר סדנא בכנס השנתי שלנו, תחת הכותרת "הגעתי לתוכנית ואני לא מצליח - מה עושים?". היו שם חברים יקרים שנמצאים בתכנית אבל פשוט לא מצליחים להישאר נקיים. חלקם אגב התאימו היטב לתסמונת Yavis, חלקם הצליחו להיות נקיים תקופות יפות מאוד אבל באיזה שהוא שלב הם נפלו, וכעת הם מתקשים לעלות על הדרך שוב.

ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...

בערב באתי והייתי המום, המום לגמרי, כולם כאן אנשים רגילים, כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים את התורה (עדיין לא מוכשרים כמוני...) אבל אנשים לגמרי כמוני, שמעתי את המסרים, ישבתי בצד, שיחקתי אותה הגיבור של השכונה, מבפנים הייתי מפורק לגמרי מצד אחד, אבל מהצד השני הרגשתי חמימות מטורפת, כמו יד רכה של אבא אוהב שמלטפת, הרגשתי שאני במקום הנכון.

בכנס, אני חווה משהו נוסף. אני חווה גיוון של אנשים, של סגנונות חיים, ושל גיל, ושוב, מעבר לתכנים שעוברים, מעבר לתחושת הרעות ההזויה שיש לי עם אנשים שבמראה החיצוני שלהם רחוקים מאוד מעולמי, צצה ועולה תחושה חמקמקה של קבלה עצמית. פתאום, אני חש שהבעייה שלי היא בעייה שלא נגרמה בגלל מסלול החיים שלי דווקא, משהו באחריות הכבדה שלקחתי על הטעויות שעשיתי בעבר, שתמיד האמנתי שגררה אותי אל פי פחת, ואשר סברתי שככלב שב אל קיאו אני לא מפסיק להתמיד בהן, פתאום מתרופף. פתאום, אני חש הרבה פחות ברור את משא האשמה על כתפי.