מכירים ת'סיפור על הכלב החמוד שכבר שלושה ימים לא אכל, וכל כולו רעב בקושי זז גילה לפתע נתח גבינה מכובד ומגרה. אקיצער אמעיישה, כלבלבנו חיפש לו מקום רגוע משהו עם בריזה וקצת ריח מלוח של גלים, בשביל לשבור את הצום הארוך והגיע לנחל הגדול החוצה את העיירה הקסומה.

אחחח, כמה כואב. איזה הרגשת החמצה זאת להיות מכור וממש לחיות ליד החיים במקום לחיות את החיים עצמם. הנקודה היא שזה כל כך דומה אבל כל כך שונה, אז מצד אחד זה כל כך מבלבל עד שניתן לחשוב שחייתי את החיים עצמם, אבל מצד שני זה כל כך שונה עד שחבל, פשוט חבל.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, החוקרים ד"ר טינברגן וד"ר מגנוס הצליחו לתעתע בפרפרים. השניים פענחו מהם הסימנים על כנפי נקבת הפרפר המושכים את בני זוגן הזכרים. הם יצרו פרפרי קרטון משלהם וקישטו את כנפיהם כדי שיראו כמו גרסה משודרגת של נקבות הפרפר. תבניות הכנפיים שלהן היו מבוססות על כנפי נקבות הפרפר הרגילות אך הם הוסיפו סימנים מגרים יותר, שלא ניתן למצוא בטבע.

בתקופה האחרונה, הטרידה אותי מאוד המחשבה על חודש אלול ועל ימי הרחמים והסליחות שעוברים לידי ואני לא קשור אליהם. לא יצא לי כמעט לבקר בבית הכנסת ולשמוע את קולות השופר ואת הסליחות שמרעידות את הלב. זכרתי שהדגים שבים רועדים בחודש אלול ואני - זה עובר ממש לידי. בתכנית למדתי שלנסות "בכוח" זה לא כל כך יעבוד לי ולכן הייתי חסר אונים...

אני לא יודע אם אשתנה (אני גם לא יודע אם אני רוצה עד הסוף). אבל אני לומד לאט לאט לקבל. לקבל את זה שאני זקוק לעזרה. לקבל את זה שה' ברא אותי אם ווליום קצת יותר גבוה של פנטזיות ואני לא צריך לשנוא את עצמי (ואותו) בגלל זה, לקבל את הילדים שעושים רעש בבית כנסת בלי לכעוס עליהם בלב. אני מקבל את זה שה' מנהל את העולם ואני בוטח בו לאט לאט.

הנושא הזה של רק להיום, מהיום הראשון לא התחבר לי. מה רק להיום? וכי אין מחר? לא צריך פרנסה כדי לחתן ילדים? איפה המינימום אחריות לעתיד? על מי אני עובד שיש רק את היום? האם זו אמונה כמו של אברך כולל שמתאבד על ההיום? ממית עצמו באהלה של תורה?

כשאני עושה פעולות, זה מאפשר לי לצאת מהמעגל הזה. זה לא מתבקש שאשב ואכתוב תכנית בוקר, כי עכשיו בא לי דווקא לכתוב פוסט לפורום. אבל אם אני בוחר לכתוב תכנית בוקר תחילה, אני מאמן את עצמי לא לעשות מה שבא לי (אפילו אם זה משהו טוב), אלא לפעול מתוך סדר גבוה יותר. שנים ניסיתי "לזרום", לעשות רק מה ש"מאיר לי" באותו רגע, לא להכריח את עצמי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני, אלא לעשות הכול מתוך הזדהות מלאה. מה שקרה זה שהזרימה הפכה לזירמה...

לא ייאמן שחלפה שנה מאז שהפסקתי לעשן. נכון, לא הצטרפתי לתוכנית בשביל זה, אבל קיבלתי על הדרך עוד מתנה יפה, וגם היא רק להיום. זה פשוט הפסיק להיות הרגל אימפולסיבי. יכול להיות שאני כבר לא הייתי חייב מנות קצובות של ניקוטין כדי להעביר את היום?

פעם קניתי לחבר ספר שנקרא "הדרך הקלה להפסיק לעשן" בתוכן העניינים מופיע פרק 21 "היתרונות של להיות מעשן", הייתי מופתע והרגשתי צורך לדפדף לפרק 21 ובו היתה כותרת "היתרונות של להיות מעשן" ומתחתיה דף ריק.

טוב, ברור שזה לא בדיוק אותו דבר, ואי אפשר להשוות איזה הרגל מגונה להתמכרות אמיתית, אבל בכל זאת - יש כמה דברים שעדיין מקבילים בין הפסקת העישון לבין הפסקת השימוש בתאווה.

קראתי פעם סיפור על ר' זושא שהרבה זמן לא הבנתי, מישהו שאל את ר' זושא: אם הקב"ה היה בא אליך ומציע לך להתחלף עם אברהם אבינו, מה היית אומר לו? ענה לו ר' זושא הרי בכל מקרה היה להקב"ה בעולמו עדיין אברהם אבינו אחד ור' זושא אחד, אז מה זה משנה, הייתי מבקש להישאר ר' זושא.

לפני שלושה ימים זיהיתי את המעגל הראשון של הטירוף שלי. הוא איתי כבר הרבה שנים אבל הפעם הוא קיבל שם. היה יום חם, והלכתי הרבה ברגל בשמש החמה. הראש כאב לי והרגשתי שאני קצת מטושטש. כמעט שיכור. אני הולך ולידי חולפת ההמולה של הרחוב. פתאום אני מתחיל להרגיש שעשוע מעין חדוות יצירה קלילה כזאת. מן משהו שתמיד עודד אותי גם במסעות ארוכים בחום (בטיולים ארוכים למשל) כאשר אני צריך לצעוד קילומטרים באמצע המדבר החם.

"בא לי ללגום רק קצת..." זה כל הסיפור שלי עם התאווה במשפט אחד. זה תמיד מתחיל ב'רק' ומסתיים כעבור הרבה זמן בתחושה מבולבלת של איך לעזאזל שרפתי כל כך הרבה זמן על התאווה הזאת. שוב ושוב...

נניח שלוקחים חולדה ומכניסים אותה לכלוב. החולדה מתחילה להסתובב ופתאום מגלה דוושה, היא לוחצת עליה ובאותו רגע נפתח פתח בכלוב ומוכנס לכלוב מזון שהיא מאוד אוהבת. בתחילה היא לא מקשרת בין הלחיצה על הדוושה לבין המזון שהוכנס לכלוב, אבל כשהיא לוחצת פעמים נוספות ובכל פעם אחרי הלחיצה היא מקבלת מזון, היא "קולטת" שהלחיצה משתלמת, וממשיכה ללחוץ על הדוושה שוב ושוב. למעגל הפשוט הזה קוראים "חיזוק חיובי", והוא נכון בראש ובראשונה עלינו, בני האדם. כאשר אנחנו עושים פעולה מסוימת והיא מניבה תוצאות חיוביות, אזי הנטייה הטבעית שלנו היא לחזור על הפעולה שוב ושוב.

כפיים לי. חודש נקיות, איזה כיף! מחלים דגול שכמוני... אה, מותר לי עכשיו קצת פייסבוק, הרי יש לי כבר 100 חברים מהתכנית ואני הולך ל4-5 קבוצות בשבוע בנוסף לקבוצות הטלפוניות אז בטח אדע להתקשר כשארגיש חסר אונים...

הבוקר תוך כדי נסיעה הייתי כנראה לא מספיק מרוכז. נכנסתי לכיכר תנועה בדהרה ללא שימת לב מספיקה, תוך כדי שאני מבחין ברכב המגיע במהירות מצד ימין. ניסיתי ברגע האחרון לעצור, אבל הבנתי מיד שאין סיכוי. הנהג שבא מימיני ניסה גם הוא בכל כוחותיו לתמרן, הבנתי בשבריר שניה שהנה מתרחשת לה עוד תאונה בחיי.

אם הייתי חוזר אחורה, לפני שנה וכמה חודשים, אני מניח שהייתי ברגע זה בשימוש פעיל. צופה בפורנוגרפיה. מפוחד וחסר אונים. פוזל תוך כדי לדלת של הילדים להשגיח. צופה וכועס. צופה ושונא. צופה ומלקה. את עצמי. חסר אונים. ומסיים. ומכחיש. ובורח לכלים לסידורים לשינה לאן שרק אפשר.

היו לי כמה ימי חסד שהתאווה ישבה בשקט וזה היה נחמד. בבת אחת באופן לא מודע, רצון פסיכי לראות פורנו והפעולות כל כך טבעיות הכל עובד על אוטומט. אני בטעות לוחץ בטעות עוקף ואני שם. וכל זה בכלל בלי איכפתיות לזה שבא לי פורנו, אני רק מרוכז בזה שאני כועס. זועם מלא באנרגיה ובעצבות שרק רוצה להתפוצץ החוצה בזעם.