המצב של כל אדם שונה אמנם, אך רוב האנשים שמתמודדים עם התמכרות כזאת חוזרים אליה שוב ושוב, ולעתים לאורך שנים רבות. אחרי זמן-מה טבעי שאדם מתחיל לחשוב שהוא "כזה", שזאת זהותו. מחשבות כאלה צצות במוחם של רוב המתמכרים: "אולי אני פשוט שתיין." או: "הסם הזה עוזר לי להיות מי שאני באמת, לא?"

הדבר הראשון שאני עושה בתחילת כל יום - אחרי שהודיתי לבורא עולם שפקחתי את עיניי - הוא להודות לאבא אוהב שאני נקי. זה לא מובן מאליו. לא ביום ולא בלילה. ואז אני גם מבקש ממנו שיעזור לי להתנהג בהתאם למי שאני. כל יום אני "חותם" איתו על החי"ם (התחייבות יומית מתחדשת). "אבא" - אני אומר לו, בבקשה תשאיר אותי נקי ומחובר, ואני אדאג "שזה ישתלם לך".. תן לי, ואני מבטיח שאתן לשאר הילדים שלך. והוא נותן. בשפע.

הכחשה זה התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ליפול, והתירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שלא נעשה הכל כדי להפסיק. הבעיה היא שכאשר אנחנו מתכחשים למציאות, היא לא באמת משתנה, ולטמון את הראש בחול לא עוזר לא לבת יענה ולא לנו. לכן אנחנו צריכים לבדוק באיזה תירוצים אנחנו משתמשים כדי לשקר את עצמנו ולכתוב אותם, כך שבפעם הבאה שנשמע אותם בתוך הראש שלנו, נוכל להגיד לעצמנו: עד כאן, מדובר בתירוץ והכחשה ואנחנו לא רוצים להשתמש בהם פעם נוספת.

כולנו מכירים את זה טוב מאוד: אנחנו יושבים מול המחשב בלי שום רצון להגיע לנפילה, סתם ככה נכנסים לאתר חדשות דתי או חרדי ועוברים על החדשות ועל הכתבות שמעניינות אותנו. משם אנחנו ממשיכים לאתר חדשות חילוני, אבל גם בשלב הזה אין לנו שום כוונה ליפול, ולמעשה אנחנו אפילו לא חושבים על כך. אלא שמכאן פתאום מהלך ההתרחשויות משתנה במהירות, כאילו נגד רצוננו.

בקורסים לנהיגה מתקדמת מלמדים מה לעשות כאשר אדם נוסע ברכב ובאמצע הפניה הרכב מתחיל להחליק, האינסטינקט שלנו הוא לסובב את ההגה לכיוון ההחלקה, ולבהות בתהום ההולך ומתקרב בבעתה, בעוד הדרך הנכונה לצאת מכזה מצב היא לסובב את ההגה עד הסוף בנעילה נגדית לכיוון שאליו רצינו להגיע, וללחוץ על דוושת הגז בכל בכח, מה שיקרה זה שהגלגלים יתחילו לפרפר קצת ברגעים הראשונים, אך לאט לאט הם יקבלו חזרה את האחיזה בקרקע והרכב ימשיך לכיוון שאליו ההגה פונה.

מהם הסימנים המעידים לכך שאני צריך לקבל את זה שאני אובססיבי ולבקש עזרה מחבר ומאלוקים, מתי לעומת זאת - אני יודע שהדברים כן בכוחי, שיש ביכולתי לשנות, שזה לא עניין של אובססיה?

הלכתי לי ברחוב לפני שעה קלה וחשבתי לעצמי כמה הנקיות חשובה ובסיסית בשבילי. כמה זה הבסיס לאיכות חיים ולכל ההצלחות וכמה שזה הדבר שהכי חשוב לי. היתה לי גם תחושת סיפוק על יותר ממאתיים ימים נקיים בחסדי ה'. מוצא את עצמי במקום אחר מאיפה שהייתי לא מזמן.

אף פעם לא נתתי את הדעת לראות מתי בדיוק אני נופל או מה ההתרחשויות שקדמו לכך שהגעתי למקומות שאחר כך התחרטתי. במשך שנים ארוכות זה פשוט היה חלק מהחיים. נופל וקם, נופל וקם. נפילות קלות, נפילות קשות, נפילות כואבות, נפילות שכבר לא הרגשתי את הכאב וכן הלאה.

פרפקציוניזם זהו שם מחלה פסיכולוגית [בעברית שְׁלֵמוּתָנוּת], שבה האדם מרגיש צורך עז להיות מושלם הכי חזק בעולם כמו אריה ולא רק להיות מצוין. מחלת הפרפקציוניזם מובילה את האדם לדימוי עצמי נמוך, כי כל זמן שהוא לא מצליח להיות ממש הכי מושלם אזי הוא בעיני עצמו נחשב כמת.

אחרי שהבנו שאנחנו צריכים עזרה חיצונית כדי להצליח בהתמודדות שלנו, הגיע הזמן שניישם את ההבנה הזאת גם במצבים אחרים של החיים שלנו. אחת הסיסמאות שאנחנו משתמשים בה באופן פעיל היא: אל תהיה עכב"ר - שזה ראשי תיבות, עייף, כועס, בודד, רעב. כל אחד מהמצבים האלו יכול להיות בעייתי עבורנו.

אני אמנם רק בתחילת הדרך אבל קיבלתי כמה כלים שעוזרים לי, וחשבתי שמן הראוי הוא שאכיר תודה ואשתדל לשתף בדברים שעוזרים לי עד עכשיו, להכיר תודה לה', לצדיקים שמשקיעים באתר בשביל כולנו ובשבילכם חברי הפורום שכמוני רוצים להחלים ולהתרפא.

כשהייתי ילד בבית הספר היסודי, זכור לי שללכת לפסיכולוג היה נחשב גנאי. דבר סודי שרוצים להסתיר. משהו שעושה רק מישהו שסובל ממחלת נפש קשה באופן קיצוני. אני לא זוכר לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה התחולל שינוי הגישה החברתית לעניין, אבל מתי שהוא, די מהר, זה החל להשתנות.

אני אולי עשוי להבין איפה שהוא בשכל את ההשלכות הנוראות של הדברים שאני עושה (וגם ההבנה הזו מוגבלת מאוד ועטויה בשריון כבד של הכחשה), אבל בשורה התחתונה - זה לא מונע ממי לעשות אותם, סתם כי "זה כיף לי" (?) או כי "אני מרגיש כל כך רע עכשיו, אז אעשה זאת כדי לברוח מ... (עצמי?) או להתנקם ב... (עצמי?)".

בזמן האחרון התרגלתי קצת למודעות, חשוב לי להגדיר את התחושות שלי לעצמי. בסיכום קצר של "אבחון מחלה" שאני עושה לעצמי יש לי הגדרה די ברורה. זו תחושה שמלווה אותי כל אימת שאני עושה רע למישהו. הנפש ה"רגישה" שלי לא עומדת בזה.

כולם יודעים שהרבה יותר קל להתמודד עם התאווה כאשר לא עוסקים בכל העתיד לעולם ועד אלא מתמקדים ביום אחד, בלי קשר לספירת ימים ולכל מיני שאלות תיאורטיות כמו מה יהיה כאשר אגיע לגיל פנסיה ויהיה לי הרבה זמן פנוי.

אם אפשר לציין את הפלוס הגדול ביותר אחרי הנקיות בהחלמה, זוהי ללא ספק האפשרות הנפלאה ללמוד לזהות את מנגנוני ההפעלה שלי. אני לומד כל הזמן להבין כיצד הדברים קורים בתוך הראש שלי, איך פועל מנגנון ההצתה שמפעיל את המרעום שמפוצץ את חומר הנפץ.

מפנה מהראש את כל הטרדות. מרפה רק לעכשיו, לדקות הקרובות מהמחשבות הכבדות על החיים, על העתיד ועל הצפון בו,מה יהיה עם האובססיה שלי לתאווה, מהתקדמותי בתחומי העניין, טרדות הלימוד וההספקים גם הן נוטשות אט אט את ראשי, השאלה מה ארצה להיות כבר איננה...