עצה נוספת היא לדחות את היצר הרע. נכון, לפעמים היצר תוקף וקשה לאדם לקום בתוקף ולהצהיר שהוא מתנער מהרצון לחטוא לגמרי, אז אפשר פשוט לומר ליצר הרע 'תבוא מחר'.

אתמול היה לי יום קצת אפרורי שגרם לי לחשוב מה הייתי עושה פעם בימים כאלו... בלי צורך להרחיב בנושא ההמשך ידוע. אחרי שדיברתי עם הספונסר שלי על זה, הוא אמר שבמציאות אמיתית יש ימים כאלו וזה ממש נורמאלי וצריך לדעת לחיות עם זה. ואז הבנתי שזה משהו חדש שאני צריך לקבל ובשביל זה בדיוק יש תוכנית עם פעולות פשוטות שצריך לבצע.

אחת הבעיות הגדולות שלי בזמן השימוש היתה נקודת המבט שלי על מה שהחיים מזמנים לי. כשהדברים לא התנהלו באופן שחשבתי שהם צריכים להתנהל, כעסתי. וכשלא הצלחתי לארגן את המציאות כמו שחשבתי שהיא צריכה היתה להיות, זעמתי.

כל אדם פוגש דרך הבטלה את יצר הרע. היצר נוהג בתחכום. הוא מבין שלפתות ישירות לאיסור אין זה שייך, יש מכך רתיעה טבעית של הנפש הטהורה, ולכן הוא מתחיל לרוקן את התוכן ולשעמם את הנפש.

הבעיה היא כזאת: כשאני לא משתמש בתאווה, נהיה לי קשה להתמודד עם הרבה דברים. זה לא מגיע מיד כמובן אלא לוקח זמן. בדרך כלל זה נראה בערך ככה: רגע אחרי הנפילה אני נשבע שזאת הפעם האחרונה, מרגיש רע, מבואס, לא בא לי על כלום ורוצה רק להיעלם ולשכוח מעצמי, אני משוכנע לחלוטין שאין סיכוי בעולם שאחזור לעשות את השטות הזאת.

הערב עומדות בפניי ארבע אפשרויות, אבל רק אחת מהן תוביל אותי לשפיות וגם תשמור אותי נקי.

איך נלחמים? הניסיון הוא קודם כל ברחוב, לפעמים בבית, והרבה גם בתוך הראש. בכל הזירות האלה צריך להתנהג כמו שאמרו חז"ל "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". קודם כל להימנע ולתכנן איך לא להגיע לידי ניסיון – ונביא כמה דוגמאות נפוצות.

מה כבר צריך בן אדם אם לא קצת שלווה. אותה מילת הקסם שלמענה מתגלגלים אנשים בכל קצוות הגלובוס, מסתכנים במפולות שלגים, מתרפקים על דתות ואמונות נידחות ומה לא. למרבה האירוניה אני יכולים לעשות את הדברים הכי רחוקים משלווה כדי להשיג אותה כביכול, בו בזמן שהיא נמצאת במקום הכי קרוב אלי, בתוך המוח. שלווה היא איזון מערכות כללי, מעין הרמוניה של כל הכוחות כולם. כל הפרה של האיזון הנפשי, רגשי. מטלטלת וגורמת לחוסר שקט.

באסירות תודה שוכנעתי לנסות בניגוד לרצוני, בלי להתחייב ("תבוא למפגש זה גם ככה בחינם"). והנה אני לומד על עצמי כמה דברים שקשורים אצלי בעבודת הצעדים. אתמול רצתי בפעם הראשונה בעשור האחרון 5 קילומטרים ואני רוצה לשתף אתכם ברגשות שלי.

ארבעה צעירים ישראלים מספרים למה הם הפסיקו לצפות בפורנו.

אם עוברים ברחוב בעייתי מותר להוריד משקפיים, לרוץ או להחליף קו אוטובוס וכד'. גם זה חלק מלהיות לוחם סיירת, להיות מוכן למעשים שאנשים אחרים אולי היו חושבים שהם אינם "נורמלים".

שלום לכם חברים יקרים, שנמצאים במקום מדהים, בו מתחוללים כל יום ניסים, שאני אחד מתוכם כשניים עשר חודשים. הגעתי לפה לפני ממש כשנה, אחרי תקופה נוראה ואיומה, של שימוש בלתי ניתן לשליטה, בלי טיפת אמון בעצמי או בסביבה.

80 יום קדימה ואותם פיגמי אופי שניהלו אותי חזק ודחפו איתי לתאווה נמצאים תחת סוג של שליטה אבל יותר חשוב מהכול, אני מודע להם ויודע שהם הטריגרים לתאווה שניהלה אותי בכול כך הרבה מובנים.

אחת הבעיות שהופכת את הניצחון לבלתי אפשרי, היא שהחברה שאנו חיים בתוכה, השקועה בעצמה בחוליי התרבות המערבית ובתאוות קשות, לא חינכה אותנו להבין שיש כאן מלחמה.