נראה כי מילותיה האחרונות של חני וינרוט ע"ה, מסמלות את אישיותה המיוחדת. שמונה שנות מחלתה הסופנית התאפיינו בהתמודדות אמונית, אופטימית ומלאת חיים, למרות צל המוות שארב כל העת.

לא כולם מכורים ולא כולם חסרי אונים, זה ברור, יש אנשים שמתמודדים עם קושי בשמירת העיניים וצריכים חיזוק ועזרה, והם לא חסרי אונים. אבל גם מי שמכור וחסר אונים לחלוטין, האם זה אומר שזהו, אין לו יותר מה לעשות? ברור שלא! הרי תכנית 12 הצעדים שמתחילה עם ההודאה בחוסר אונים דוחפת את המכור המחלים דוקא לכיוון של יותר לקיחת אחריות על המצב שלו ויותר פעולות. דוקא מתוך ההבנה שחסר לנו כוח מול התאווה - אנחנו עושים הרבה יותר פעולות כדי לקבל את הכוח שחסר לנו מאלוקים ומחברים אחרים בתכנית.

לאט לאט ככל שצוברים ימי נקיות אני נוטה לשכוח למה הגעתי לתכנית. השיכחה היא כלי מדהים המאפשר לי להמשיך בחיים למרות הסבל שעברתי והקשיים, דמיינו לעצמכם אדם ללא שיכחה, מרוב חרדות ופחדים הוא היה מסתגר בבית.

כשאדם משקיע מחשבה איך לא להיכשל מעיקרא, הוא בונה בעצמו יותר ויותר את ההכרה שהוא אינו רוצה בחטא, שזה הרצון האמיתי שלו – ולא כפיית רצונו. יש יותר ויותר רגעים של ישוב הדעת, של צלילות מחשבתית, והאדם מתחיל לחזור לעצמו ולהתפכח מרוח השטות שבערה בו. יש בידו יותר תשובות כשהיא שבה ומתעוררת בתוכו.

או שאנחנו שומרים על קור או על חום, או שאנחנו נותנים או שאנחנו לוקחים, או שאנחנו מתחברים או שאנחנו מתנתקים, זה לא עובד ביחד, ואפילו התרמוס הכי משוכלל שמצליח לשמור גם על קור וגם על חום - לא יכול לעשות את זה ביחד.

המחלה שלי מספרת לי כל מיני סיפורים, שאני מושלם, ויחד עם זאת דפוק. שאני מחלים, אבל מותר להיות גם חולה מדי פעם. שאני עושה צעדים ואולי אפשר יום אחד חופש. שאני הולך לקבוצות אבל לא חייב להיות מחובר.

בעל התשובה, לעומתו, חי בבלגן. כל הזמן הוא מגלה שהוא לא יכול לבד, שאין לו סיכוי, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו". לכן הוא צריך להיות קשור לה' כל הזמן, חזק וצמוד.

"אתה לא רוצה שאני אבוא איתכם", זה כל מה שאשתי אמרה. בתוך המילים הללו נכנסו כל הרגשות כל המריבות, הכעסים, חוסר אונים, חוסר ערך. פשוט מעך אותי, נתנה לי להרגיש שאני שום דבר. עכשיו אני מבין את כל העקיצות והדיבור הסרקסטי שלה, ככה זה כל השבוע. ובסוף השבוע היא פשוט הגישה לי את הקינוח.

ועדת הכלכלה של הכנסת המשיכה אתמול (שני) להכין לקריאה ראשונה את ההצעה לתקן את חוק התקשורת, שנועדה להגביר מודעות לסינון אתרים פוגעניים.

ייאוש וכניעה זה לא אותו דבר, אבל בדרך כלל הדרך אל הכניעה עוברת דוקא דרך הייאוש. הכניעה מביאה איתה תקווה, אבל לפני שאנחנו יכולים להתחיל להאמין שיש לנו סיכוי, אנחנו בדרך כלל עוברים דרך הייאוש הטוטאלי ומאבדים כל תקוה. כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיתחיל לצמוח, כך אנחנו עוברים תהליך דומה שרק מתוך החושך אנחנו מגיעים אל האור שבקצה המנהרה.

בעל התניא כותב על אדם שנזקק למחילה אלף פעמים, ולמרות זאת אין הוא מטיל כל דופי בתשובתו. יש ויש מקום לחשוב על עצות ותחבולות איך 'לגמול' אותו מחטאו, אבל בכל הקשור לתשובה אין הוא שונה מאדם שחטא ושב ולא חזר לחטאו עוד.

ראש הממשלה לשעבר של אנגליה מר דיוויד קמרון פעל להעברת חוק המחייב את ספקיות האינטרנט לחסום תכנים לא רואיים עבור ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה.

השאיפה הראשונה שיש לכל אחד שמגיע לשמור עיניך היא לעבור איזה קסם שישפיע עלינו לתמיד, וכך נוכל להמשיך הלאה בחיים ולשים את כל הסיפור הזה של הנפילות מאחרינו. גם אם אנחנו קצת יותר מציאותיים ומבינים שאין באמת קסם כזה, אנחנו עדיין מחפשים תהליך (עדיף שיהיה קצר ככל האפשר) שנעבור אותו ובסופו נקבל את השחרור המיוחל.

בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי. כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו.

הייתה לי שבת ממש "מאתגרת" בלשון עדינה. לאן שלא פניתי נתקלתי במשימות. הלחץ היה גדול, נדרשתי להוכיח שאר רוח וסבלנות. ניסיתי לתרגל את הכניעה בשלל צורותיה, ואכן למרות הקושי זה היה נראה די בשליטה. כך עבר לו יום שישי עם איפוק ורגיעה, עד שהגיעה לה שבת בצהריים. ראיתי באופק את הענן השחור מקדיר את השמיים, בקצה אפי הרגשתי כבר את משב רוח הסערה הקרבה ובאה.

לצד הקבוצות הטלפוניות והחיות המתקיימות  מידי יום, ישנה קבוצה שבועית טלפונית המיועדת לחברים צעירים, רווקים בגילאי שמונה עשרה עד עשרים וארבע.