צריך לדעת ולזכור היטב שהכאב שאחרי הנפילה הוא הכאב הטבעי של הנשמה, הופעת הטוב והטוהר שבנו. הוא אמיתי וטהור, והוא מזכה אותנו בזכות הנפלאה של תשובה מאהבה שכבר נמצאת בעומק הנפש – לא בשמים ולא מעבר לים. אל ניתן לנחש להסתיר מעינינו את נקודות האור שבנו, שיכולות להוציא אותנו בן רגע מתוך החושך הגדול.

פשוט לא ידעתי מה לעשות. ואז נזכרתי בשמור עיניך. בתפילת ערבית שהתקיימה לפני האירוע, פשוט בכיתי לקב"ה שיציל אותי. אמרתי לו שאני לא רוצה ליפול, אבל אני מרגיש שאין לי כוחות לבד ואני מוסר את עצמי ואת תאוותי לו. אחרי התפילה פשוט הרגשתי הרבה יותר רוגע. התחלתי לדבר עם אנשים וכו' ופשוט שכחתי מצד הנשים. תודה לקל.

כמעט שש שנים אחרים שהגעתי לתכנית, למה אני בעצם ממשיך ללכת לקבוצות באופן קבוע? השאלה הזאת היא בעצם אותה שאלה (רק במילים אחרות) ששואלים רוב החברים כאשר הם מגיעים לתכנית: עד מתי אצטרך ללכת לקבוצות? כשבעצם מה שמסתתר בתוך השאלה זה ההנחה שקבוצה זה מעין "עונש" על המצב שלי, ולכן כעת אני צריך לשלם את חובי לחברה בכך שאשתתף במספר מסויים של קבוצות.

מדַכְּאוּת לב כזאת על כל עוונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל תשובה גמור, ואם כן כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדוות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי "טוב וישר ה".

כן, אני לא מאמין שאני כותב את זה - אבל אני נקי חצי שנה. חצי שנה בלי אוננות, בלי פורנו, וכמעט בלי פנטזיות חולניות... התודעתי לאתר הנפלא הזה לפני כמעט שנה, במצב של יאוש מוחלט. הייתי משוכנע במאה אחוז שהאוננות תשאר בת לוויתי הנאמנה לכל החיים.

מצחיק, אבל צעד תשע היה זה שבגללו נרתעתי מלהיכנס לתכנית 12 הצעדים. קראתי את רשימת הצעדים ולמרות שכמובן היו לי השגות על חלק מהם, אבל הייתי מוכן לנסות להתמודד איתם, ולעומת זאת כאשר קראתי את הצעד התשיעי אמרתי - עד כאן, את זה לא. כי הצעד התשיעי אומר "כיפרנו במישרין בפני כל מי שפגענו בו", וכמובן אין סיכוי בעולם שאני יעשה את זה.

בתקופה של קושי צריך ביותר לחזק אצלו תשוקה ורצון וחיבור לתורה ולעבודה, כי רצינות של קדושה בעשה טוב דוחה הרבה מן החושך.

באותו ערב ש"התבשרתי" כי אני מכור למין, קיבלתי מספר הצעות כיצד לנסות לטפל בעצמי, וכל אחת מהן היתה נראית לא קלה ולא פשוטה. הכי הפריע לי כשהפסיכולוג אמר לי שבכל מקרה אהיה חייב גם להתחיל פעולות רוחניות, דבר שלא דיבר אליי בשום אופן והיה נראה לי די הזוי. אני מוכן לעשות פעולות דתיות, אבל לא רוחניות. כל הענין הזה של להתבודד ולדבר עם ה' ולחיות בשלווה, התקשר אצלי לכל מיני מעופפים למיניהם שהתייחסתי אליהם בזלזול. אני לעומתם - כך חשבתי - אדם מעשי שמנהל את החיים שלו, ולא מתאים לי הסיפור הזה.

תמיד הרגשתי שאני קצת מגזים ביחס למשקל שאני מייחס לעצמי. לאחרונה זה הפך לבלתי נסבל בעליל. תולדות המחלה נטועים עמוק בשורשי האגו הפנימי שלי, זאת כבר עובדה קיימת. נסיבות ההתפתחות של ההתמכרות לתאווה החלו עם קשיים רגשיים שדרשו ממני מענה. בשל סיבות שונות ומגוונות לא יכולתי למצוא את המענה מחוץ למעגל הפנימי שלי (בושה, פחד, ומצפון) התוצאה הטראגית הייתה חיפוש מענה מעצמי לעצמי. התאווה הייתה המענה, התמיכה, ומחולל המצוקה גם יחד. הכול נשאר במשפחה...

אדם צריך להזדהות עם התפקיד שלו, כדי שיוכל לעשות אותו מתוך שמחה וחיות. עד שלא ישתחרר מהדימוי שהוא בעצם צדיק, שזה לא מתאים לו העסק הזה של ניסיונות וחזרה בתשובה, הוא מעכב בצורה לא מודעת את תשובתו.

"הקנאה והתאווה מוציאין את האדם מן העולם", משהו לא היה ברור לי במשנה הזאת תמיד. איך זה קשור? מילא "הקנאה והכבוד" - הם תכונות שהולכות ביחד, אבל מה הקשר כאן לתאווה? איך קשור תאווה וקנאה, זה לא היה ברור לי. אני מכיר אנשים שאוהבים כבוד ואין להם תאווה ואנשים קנאיים שאין להם תאווה, וכן הפוך. לא יודע, משהו היה מוזר.

כשאני חסר אונים מול התאווה ומול החיים, הפיתרון הזמין בשבילי 24/7 היא לפנות לאלוקים ישירות ולבקש ולהתחנן אליו – שהוא מלוא הכוח והוא מנהל אותי ואת חיי ואת רגשותיי. הוא ורק הוא יכול לקחת ממני או להרגיע את האובססיה לתאווה או כל דבר שמעיק עליי בחיי היום יום.

אם מתעוררים לאדם הרהורי עבירה, והוא מתאמץ ונמנע מהם דקה, שתיים, שעה, ואחרי שעתיים הוא נשבר ונכנע להרהור, אדם כזה זכה לנפשו ולנפש דורות-דורותיו זכות נפלאה של הימנעות מעבירה קשה שהנפש מחמדתה במשך שעתיים תמימות.