המוח האנושי דומה למוח של בהמות וחיות רק בחלק הפנימי יותר (החלק האחורי של המוח), ואילו כל החלק הקדמי (שקרוב למצח) קיים רק אצל בני אדם ולא קיים כלל אצל בהמות וחיות. בדקו אנשים בזמן שהם בהתקפה של תאווה למין, וגילו שני דברים מדהימים.

התחושה שהיתה לי כאשר קיבלתי את מייל החיזוק היומי הראשון אחרי שהצטרפתי לשמור עיניך היתה מעורבת. מצד אחד הרגשתי סוף סוף בבית, פעם ראשונה שאני בין אנשים שמבינים אותי ומדברים בשפה שלי, ומצד שני הרגשתי רתיעה חזקה מאוד מהעיסוק בנושא המודחק הזה.

אז מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות? עזבו אותכם מהתשובה הבנאלית על כך שיש אותו מספר, ובמקום זה בואו נדבר על העליות והירידות בחיים שלנו. נו, מה יש יותר בחיים שלי, עליות או ירידות? האמת היא שכנראה גם כאן התשובה תהיה שזה אותו דבר בדיוק, כי אחרי כל עליה ישנה ירידה ואחרי כל ירידה ישנה עליה, אבל תספרו לי את זה כאשר אני למעלה או למטה...

במשך שנים לא הצלחתי לגדל עציצים, הם היו נובלים או הופכים למאפרות בצורה זו או אחרת. זה מאוד ייאש אותי כי באתי מבית מלא עציצים ואני אוהב טבע. עוד שנה ועוד שנה ניסיתי ולא הצלחתי.

ר' אשר פרוינד נהג לספר סיפורי מעשיות קצרים, שמזכירים בסגנונם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן. אלו הם מעין משלים קצרים גדושים בלקח ומתובלים באירוניה דקה.

נכון, ידע הוא לא כח עבורנו, גם לא הידע הנכון, אבל זה מדובר על הנסיון שלנו להפסיק את ההתמכרות. לעומת זאת ידע יכול להועיל כאשר מדובר על היציאה מההכחשה והכניסה לתכנית. או במילים אחרות: כאשר אני מבין שאני בבעיה ומנסה לא ליפול רק בעזרת הידע על ההרס של הנפילה וכן הלאה - זה פשוט לא יעבוד. לעומת זאת אם אני לא מוכן להודות שאני נמצא בכלל בהתמכרות - אז ידע נוסף יכול להוביל אותי לנקודה בה אני פותח את העיניים ורואה סוף סוף את המציאות כפי שהיא.

היום הזה התחיל בסערה ומאז רק התדרדר. אסירות תודה, רק להיום אני זוכר שאם המעלית יורדת, לא חייבים לצאת ממנה במרתף, אפשר לרדת לפני.

יש לדעת, דלפעמים שולט היצר על האדם מכח סגולת הזמן או מקום או ענינים אחרים, (וכמו שביארו רז"ל על דור המדבר שהיו במקומות שהיו שם הרבה מזיקים וכוחות רעים, "והם" גרמו להם נסיונות והרהורים עד שניסו את הקב"ה עשרה פעמים במדבר).

לעיתים אני שוכח להטעין את הטלפון בלילה. בבוקר כשאני לוקח אותו לעוד יום עמוס הוא עדיין אותו מכשיר. השיחות קולחות והכל בסדר חוץ ממד הסוללה שנמצא כבר לקראת הסוף. אם אני לא מתאמץ לשים לב לכך הכל ממשיך כרגיל עד שלפתע מתחילים צלילי ההתראה. כשגם לכך אני לא מתייחס מתנתקת השיחה בדיוק בשלב הקריטי ביותר (חוק מרפי...) האם לא ידעתי שזה יקרה? האם באמת חשבתי שיקרה נס והטלפון יטעין את עצמו בצורה סולארית?

הוא אלרגי לבוטנים, אבל חולה על "במבה" (איכשהו, הוא גם חולה מזה, וגם חולה על זה...). בדרך כלל, הוא מקפיד לוותר על התענוג, הרעיל בשבילו. אבל היום זה קרה. שקית במבה פתוחה לרווחה הצליחה לצוד את מבטו. ולא רק את מבטו, אלא גם את מבט לשונו, חיכו וקיבתו. בטרם הבין מה בדיוק מתרחש, שלוש חתיכות "במבה", לעוסות היטב, כבר מצאו את דרכן במורד הוושט, בואכה קיבתו.

אין לעוון שייכות אלינו, ואין לו אחיזה בנשמתנו. לכן רק אנו מחליטים "עד מתי יהיה זה לנו למוקש", ויחצוץ בינינו לבין אלקינו.

טוב, האמת שאין כאן איזה חידוש גדול, ובסך הכל אותם דברים שאנחנו מכירים כל כך טוב מהמשנה כתובים בשפה אחרת בספר הגדול. במקום אחד זה נקרא השמח בחלקו ובמקום השני זה נקרא קבלה. שתי אפשרויות לכנות את אותו דבר. גם התוצאה היא אותו דבר, למרות שבמשנה מדברים על עשיר ואצלנו על מפוכח - כנראה גם כאן זה בעצם שני כינויים לאותו דבר. אם אני נקי - אני עשיר.

כשבאתי לתוכנית אחד הדברים שהכי הפריעו לי זה להיות החבר החדש של התוכנית, בטבעי אני אוהב להוביל, להיות ראשון בהצלחות, אם יש משהו שאני שותף בו והוא מוצלח, חשוב לי לקבל את הדבר על שמי, כמובן שלהפך אם משהו לא יצא מוצלח זה רק בגלל שלא שמעו לעצתי, קשה לי למשל כשאני בא לעמוד בתור אם זה בדואר ישראל או בסופר, או בכל מקום אחר להיות האחרון בתור, כשאני כבר ככה עומד בין הראשונים בתור אני חוזר להרגיש טוב עם עצמי.

במבט מהיר נראה שמסלול חייה של שרה אמנו היה לא משו, בלשון המעטה. הסבל החל בחווית היתמות בגיל צעיר, המשיך דרך חיי הנדודים שבמהלכם נחטפה פעמיים, גם מנחת לשונם של הלשונות 'הטובות'. והגיע לשיאו בבשורה הנוראה, שבנה יקירה בו זכתה לאחר 89 שנות עקרות, איננו בנסיבות איומות.

כאדם שסובל מבעיות בהערכה העצמית, אני צריך ללמוד לדעת לקבל מחמאות, ולהפסיק את הענווה השקרית שבאמצעותה הדפתי כל מחמאה והערכה כנה על דברים שאני עושה. אבל כאדם מכור שאגו וריכוז עצמי הם רעילים עבורי, חשוב ליותר מכך לדעת איך לקבל את המחמאות, כדי שהם לא יהרגו אותי. משימה לא פשוטה בעליל.