חלק משמעותי בפעולות ההחלמה היא "אסירות התודה" כנראה שמשהו באישיות שלנו נוטה לראיית העולם כולו בצורה שלילית, עוד תוצאה של ריכוז עצמי. חיזוק המבט החיובי גם דרך חיפוש הכרת הטוב משפיע השפעה מכרעת על הלך הרוח ושינוי התפיסה.

אחד הדברים ש(כמעט) כל מכור חיפש ללא הפסקה הוא את העצה/טריק/קסם שישחררו אותו מהרצון המטורף זה לצרוך תאווה. במשך כל השנים חיפשתי את המתג הזה שבלחיצה אחת ישאיר אותי לא רק נקי אלא בעיקר ללא הרצון להתאוות, או במילים אחרות - בלי הצורך להיאבק (ולהיכשל).

צריך הרבה שמחת ניצחון, שהיא מה שמניע את המלחמה. זו נבנית ע"י ידיעה ברורה שאתה שייך לקב"ה ונלחם בשליחותו, שיש בידך כוח לנצח, ושיש בתוכך תשוקה להביס את היצר הרע.

בעידן של היום, כל דבר שאנחנו רוצים אנחנו יכולים להשיג באופן מיידי. אבל מה עם הדברים שבאמת חשובים לנו בחיים?

האמת שהנושא הזה ממש לא הטריד אותי במשך רוב הזמן מאז שהגעתי לתכנית, וכשראיתי חברים שמתחבטים בו לא כל כך התחברתי אל זה, אבל לאחרונה זה עלה אצלי וגם יצא לי לקרוא על זה קצת בספרות של תכנית הצעדים ונראה לי שיהיה לתועלת לכתוב בנושא.

יש סיפור על תלמידי הבעש"ט (כמדומני) שישבו בלילה בבית כנסת ולמדו, ופתאום נכנס גוי שהתחנן שהם יעזרו לו להוציא את הסוס שלו שנתקע בבוץ. הדבר כמובן לא קרץ להם, לצאת מבית הכנסת המחומם אל הרחוב הקפוא ולעזור לגוי למשוך סוס משלולית בוץ, אז הם אמרו לו שהם לא יכולים. הגוי הסתבר כלא טיפש והוא הפטיר לעברם "אתם יכולים, אבל אינכם רוצים".

כשהייתי ילד קטן אמא שלי הייתה חותכת לי את הלחם לקוביות. "סוסים" היא קראה לזה בניסיונה לשכנע אותי לאכול. ואני בלעתי. סוסים קטנים. הבעיה התחילה כשאני הפכתי לסוס גדול.. נטשתי את הסוסים הקטנים והתחלתי לבלוע כמויות גדולות. כך התרגלתי לרדיפה אחר הבלתי אפשרי, אל מעבר למה שיכולתי להכניס לתוכי ולהכיל. אני לא יודע איך אפשר אחרת כי מאז ומתמיד מלווה אותי התחושה שאם לא אדאג לעצמי לא יישאר לי, שאני חייב להספיק, הכל.

אתמול נכחתי בכנס החלמה גדול. אחד החברים היקרים הציע לי קערת מרק בצל, ונעניתי בחפץ לב. לאחר שהגיש לי את המרק הוא שאל אם אני רוצה גבינה צהובה במרק. "א ביסל" (קצת), השבתי. שפת האידיש היא אחד מהתחביבים היותר מוזנחים שלי, אך אני מתענג עליה לעת מצוא.

והרי אפילו במידת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול…ואם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל לו, שוב אין צריך לבקש ממנו.

אחד הדברים הכי קשים לנו זה להיות עקבי, יש כאלו שניחנו בתכונה הנפלאה הזו מלכתחילה, אבל רובנו ממש ממש לא. אם נדבר עליי, אני אחד האנשים הכי פחות עקביים שאני מכיר, למרות שאני נמצא בעמדה ניהולית שדורשת ממני כן להיות עקבי, אני צריך להשקיע מאמצים מרובים ולהיעזר באנשים עקביים שיגבו אותי.

בשבוע שעבר ארגנו לי בקבוצה מסיבת הפתעה לרגל ציון שש שנות נקיות, אלא שבגלל שהיה מדובר בהפתעה, לא ידעתי על כך כמובן, ובדיוק באותו יום לא יכולתי להגיע לקבוצה והמסיבה נערכה בלעדי חתן השמחה... ועדיין שמחתי לקבל את ההודעות והתמונות של החברים השמחים בשמחתי ונהנים מפיצה ואוירה טובה של החלמה ואחוות רעים.

אנשים אומרים שמוטיבציה לא מחזיקה הרבה זמן. טוב, גם מקלחת לא – לכן אנו ממליצים אותה על בסיס יומי.

אין הרבה דברים שגורמים לי לבלבול כל כך גדול כמו המחשבה על מי ומה שאני בכל הקשור לתאווה. בדרך כלל דברים נקבעים אצלי לפי המציאות. אדם שמאכל כלשהו גורם לו לאלרגיה פעם אחר פעם מגיע בסופו של דבר למסקנה ברורה שאסור לו לאכול אותו. כך גם בעוד תחומים בחיים הבנויים על פי רוב מנסיון החיים. מה אם כן גורם לי כל כך הרבה פעמים עד בלי סוף לחשוב שאולי אני לא ממש עונה להגדרה המדויקת של מכור לתאווה?

הבעיה היחידה היא כאשר העכבר זה אני... במקרה הזה, להאשים את החור יכול להיות דרך קלה ונוחה לברוח מהאחריות האישית, כי יש לי לאן לגלגל את האשמה: הבעיה היא לא אני, הבעיה היא הפירצה. אז לפעמים לא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, או לפחות לא רק החור הוא הגנב אלא גם העכבר.

אחרי הנפילה האחרונה שמתי לב למשהו שמאוד עזר לי. שמתי לב, שכשאני מגיע למצב רגשי מאוד קשה, לא איזה מצב רוח של דיכאון שזה די קלאסי להרבה מאיתנו, אלא למשהו כבד שרודף אותי יותר משבוע ולוקח אותי למקום שבו כבר לא אכפת לי מכלום, ואז אני נופל...