לכן ברא ה' יתברך גם כן טבע הקרי בחלום, שזהו כמו אונס דרחמנא פטריה, בכל מקום, להודיע כי בדבר זה אין יד אדם שולטת להינצל ממנו, כי דבר זה נמשך מצד החכמה שבמוח.

לפני כשעה כמעט סיימתי להשכיב את הילדים ואז אמרתי לאשתי שאני הולך למחשב ואם היא צריכה עזרה - שתקרא לי. היו לי שעתיים לסוף הצום ורציתי לראות סרט. לא חיפשתי תאווה וזה לא היה בעיה בכלל, אבל ידעתי שאשתי לא תשמח אם אלך כעת לראות סרט אז לא אמרתי לאשתי מה אני הולך לעשות אלא אמרתי שאני הולך למחשב וזהו. אחרי כמה דקות שמעתי את אשתי מתקרבת אז עצרתי את הסרט ופתחתי חלון אחר להתחיל לעבוד על משהו.

אז מה השתנה ביחס שלי לאלוקים מאז שהגעתי לתכנית? טוב, את השאלה הזאת אפשר לשאול גם הפוך: מה לא השתנה ביחס שלי לאלוקים מאז שהגעתי לתכנית? כי אלוקים שהכרתי מאז גן הילדים והמשיך ללוות אותי כל השנים, הוא לא אותו "אלוקים כפי שאני מבין אותו" היום אחרי תקופה של מפוכחות מינית ועבודה על 12 הצעדים.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בשאלה האם אנחנו באמת מאמינים בדבר מסויים או לא, עד שאנחנו מסתבכים וסוטים לחלוטין מהענין עצמו. אם הוא מאמין שיכול להיות שתליית פרסת סוס תביא מזל או לא - זה לא משנה. אם הוא תולה את זה על הדלת ובפועל זוכה במזל - אז זה מה שחשוב.

יתרו מציע למשה להאציל סמכויות. לדעת יתרו, משה עתיד "להתפרק" אם לא יעשה זאת. המציאות הזו שבה משה לבדו מטפל ב"תיק" שנקרא עם ישראל היא קטלנית עבור משה, אבל לא פחות מכך עבור העם.

עדי רן ומרדכי רוט שרים: בין יאוש לתקווה, בין חולשה לעוצמה, בין אהבה לשנאה, בין נפילה לעליה.

מעניין כי רבים ממכווני הפסנתרים הם עיוורים. הסיבה לכך היא, חוש השמיעה של העיוורים מפותח הרבה יותר מאשר זה של אלה שאינם עיוורים, זאת מאחר ומוחם של העיוורים אינו עסוק בפיענוח המידע הנדרש לחוש הראייה, ולכן הוא "פנוי" להקדיש את עצמו לפיתוח נרחב יותר של חוש השמיעה.

אני זוכר את עצמי נוגס לראשונה בהר הסוכר הנפוח הזה לא מאד מזמן. בתור ילד הורי החליטו להציב את הגבול של המאכלים הלא בריאים שאכלתי, שם, כל פעם שהיינו יוצאים בחול המועד לפעילות ציבורית או לאיזה אירוע אחר הייתי צופה בעיניים כלות בילדים מחזיקים את מקל העץ הגדול ומסביבו ההר המתוק מתוק הזה. לי לא הרשו, במבט לאחור אני לא זוכר האמת שום דבר שנאסר עלי בכזאת נחישות והתמדה כמו האיסור החמור לאכול ימבמבם בשום פנים צורה ואופן... נו שוין, נראה לי שסלחתי להם על זה כבר..

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון עם רעיון קצר ואקטואלי.

חיי המכורים לתאווה מושפעים יותר מאדם רגיל מעליות ומורדות, העליות הם הזמנים בהם חשבנו שאנו מצליחים להתגבר על התאווה, ברגעים בהם היא לא הציקה לנו ניסינו לשכנע את עצמנו שאנו יכולים לחיות בלעדיה, אך מהר מאוד כאשר היא הגיע לעוד ביקור, נפלנו שדודים לרגליה. אז חשנו כי אנו חדלי אישים, ואין לנו סיכוי, עד לפעם הבאה בה הרגשנו משוחררים ממנה, וחוזר חלילה. בספרים מובא רבות המושג "ימי האהבה וימי השנאה" מושג הבא להגדיר זמני גאות ושפל בחיי האדם.

אחד האויבים הכי גדולים שיש לנו במאבק בהתמכרות הוא ההכחשה. יותר מידי שנים חייתי בהכחשה והדחקה, אז אני יודע מנסיון מר כמה הנזק של זה חמור, וגם יודע טוב טוב על כמה מהשיטות של עצמי להביא אותי להכחשה - העיקר כדי לא להתמודד מול עצמי ולא לטפל בבעיה האמיתית.

קרה לך פעם שמעדת ונפלת על הריצפה? נשארת לשכב שם או שהתרוממת?! ...

בספר 'קריינא דאגרתא' (ח"א מכתב י"ב) למרן בעל ה'קהלות יעקב' כתב יסוד גדול, אשר יש בו לחזק ידים רפות, והוא, דכל פעם ופעם שאדם עומד בנסיון הרי זה יסייע ביד האדם לבוא אל התיקון השלם.

בספרות הילדים מצויה לעיתים דמות מרכזית, שהפכה באמצעות אבקת קסמים, שיקוי פלא וכיוצא באלה ל"רואה ואינו נראה". המצב המיוחד בו שרויה אותה הדמות, מאפשר לה לבצע מבצעים מסובכים, וגם לחולל תעלולים שונים, שהחוזים בהם משפשפים את עיניהם בתדהמה...

אחת הגישות השגויות שיש כלפי המושג "חוסר אונים" זה שהוא עלול לגרום לנו להערכה עצמית נמוכה, כאילו אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חלשים וקטנים, לא מסוגלים לעשות כלום בכוחות עצמנו. אבל זאת שגיאה כי חוסר אונים אין פירושו שאנחנו חלשים ולא קטנים, אלא רק הסתכלות מפוקחת על המציאות וקבלה של העובדה הפשוטה שישנם דברים שהם למעלה מהיכולות שאלוקים נתן לנו.

כל דבר רציני מצריך רישום. וככל שדבר הוא רציני יותר, הוא מצריך יותר רישום. לשם דוגמא, כמעט בכל המקצועות מתנהל רישום מסודר ומדוקדק מאוד. דוגמא נוספת: כמעט כל מי שרוצה לסדר לעצמו היטב את חידושיו התורניים, יעשה זאת בכתב. וכל כך למה? "כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד" (מהרש"א, בבא בתרא י,א).

יש לנו נטייה לחשוב שאנשים מצליחים פשוט "נולדו ככה", אבל המציאות מראה שאנשים מצליחים ומפורסמים התמודדו עם הרבה מאד קשיים מאחורי הקלעים, קשיים שאנחנו בדרך כלל לא שומעים עליהם.