נפילות זה כואב, אין מה לעשות. לפעמים נפילה אחרי נפילה גורמת לנו כאב גדול יותר בגלל ההרגשה של איבוד שליטה, ולפעמים נפילה אחרי הרבה זמן של נקיות גורמת לנו כאב גדול יותר בגלל התחושה של הפספוס הגדול. כך או כך, נפילות אחרי התחלת התהליך הן בדרך כלל כואבות אפילו יותר מאשר נפילות לפני שהתחלנו, וזאת בין היתר בגלל המודעות שלנו לעצמנו וכן בגלל הייאוש שהרבה פעמים אנחנו מרגישים, כשאנחנו אומרים לעצמנו "ניסיתי כל כך חזק ולא הצלחתי, אין לי סיכוי".

הרב יואל ראטה בסרטון קצר ועוצמתי, על השקר של היצר ועל מה שצריך לענות לו.

הניסיון הזה הוא לא פשוט כזה, הוא רק נראה תמים נחת עלי אימים, הניסיון הזה עדיין לא מרפה, זקוק לקצת עזרה לקצת הרבה רחמים, קלות הראש הזאת עלתה לי לא פחות, עכשיו אני אובד דרכים אובד עצות, אין לי פתחון פה ולא פתרון לב, מודה בפה מלא.

הימים האלו שבהם חג נגמר והשגרה מתחילה זכורים לי תמיד כימים מאוד לא קלים. נכון, גם היציאה מהשגרה לחג והעומס של הרגשות והלחץ לא פשוטים בכלל, אבל החזרה לשגרה מפחידה אותי וקשה לי מאוד. זה לא שאני לא אוהב שגרה, אלא שמשהו בימים האפרוריים האלו של שגרה מאוד כבד עליי.

למה אנחנו סופרים? המסר מספירת העומר, מעולם לא היה אקטואלי יותר עבורנו, אלו שסופרים את הימים הנקיים.

כמי שגדל בבית בו הקפידו על קלה כבחמורה, בית שחינך לחיפוש אדוק אחר ההחמרה (באחד מרגעי השפל גרסתי שזו קתוליות לשמה), היה עליי לעשות דרך עד שיכולתי לשלב את דקדוק ההלכה בתוך חיי היום יום שלי. כתבתי לא מעט על האתגרים הללו, במאמר זה אתמקד בחיבור המתחדש שלי לערב פסח. אמן.

אשר אבא שלו התחיל לומר "עבדים היינו" הוא עצר אותו ושאל: "אבא אתה יכול לומר על עצמך "עבדים היינו"? אני יכול לומר לך מה זה אומר 'להיות עבד', כי כל השנים הללו שבהם הייתי בהתמכרות הפעילה הייתי עבד, איבדתי את הבחירה שלי, עשיתי בחיי דברים שמעולם לא העליתי על דעתי שאני מסוגל לעשות אותם, אבל הייתי מוכרח לעשות אותם כי ההתמכרות שלי דרשה אותם ממני.

מה כבר קרה אם אמרתי משהו שלא במקום? למה זה גורם לעוד מישהו לחטוף ולבא אחריו לפרצוף חמוץ? ולמה זה מתחיל פתאום להפעיל את מנגנון ההרס העצמי שלי שמדליק את הרעב הנורא לכל שמץ של ריגוש ולתאווה?

זהו המסר של סטיב ג'ובס, האיש שהקים את חברת אפל ועמד בראשה: מה שמבדיל בין אנשים שמצליחים לאלו שחולמים זה היכולת להרים את הטלפון ולבקש עזרה מאדם אחר.

המטרה הסופית שלנו היא להצליח להפסיק לחלוטין לצפות בפורנו, זאת מטרה ריאלית ואם אנחנו משקיעים בה ומוכנים לעבוד קשה - נצליח לממש אותה. אבל הרבה פעמים הדרך היא לא כל כך פשוטה ויש בה עליות וירידות, מה שגורם להתקדמות להיראות קצת שונה ממה שאנחנו מדמיינים אותה.

אם אתה מחפש פיתרון להתמכרות מפורנו, אתה מוזמן להצטרף ל"מכורים לפורנו אנונימיים".

בכנס השנתי השישי של שמור עיניך שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים, נשא דברים בני יעקב, מרצה בתכנית החלמה, נקי עשרות שנים מהתמכרויות שונות, שדיבר על "כלים מעשיים בהחלמה".

לא צריך להיות גאון כדי לדעת שאחד המצבים שגורמים להכי הרבה נפילות זה זמנים של בטלה ושעמום. כבר בגמרא נאמרו הדברים בצורה הכי מפורשת שאפשר: "הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא". אבל למרות שהדברים פשוטים וברורים כל כך, לא תמיד אנחנו נותנים לזה את החשיבות הראויה, וגם אם כן - בדרך כלל אנחנו לא עושים כלום עם המידע הזה. אנחנו יודעים שבטלה מביאה לשעמום ושהדבר הבא בסדרה הוא הנפילה, אבל אנחנו פשוט לא עושים כלום ונופלים במלכודת הזאת פעם אחר פעם.

וידאו מיוחד מאת הרב איתן אקשטיין, מייסד ומנכ"ל מוסד הגמילה "רטורנו", בכנס השנתי השישי של שמור עיניך שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים.

נניח שאדם יוצא לדרך מביתו לכיוון חנות המכולת השכונתית ובאמצע הדרך הוא מחליק ונופל. היכן הוא ימצא את עצמו כאשר הוא מצליח להתרומם חזרה? התשובה היא כמובן שהוא יהיה באותו מקום בו הוא נפל, והוא פשוט צריך להמשיך ללכת הלאה. לעומת זאת אם הנפילה תהיה חזקה כל כך שיקחו אותו בחזרה באמבולנס לביתו, אז כמובן שההתקדמות כולה נעצרה והוא חזר לנקודת ההתחלה, אם לא גרוע מכך.

זה כבר הרגל, סיטואציה די קבועה. יש כנס. יש דריכות. יש התרגשות. יש רוחניות. יש התעלות. יש התרוממות רוח. יש חברים. יש החלמה. יש חברותא. יש יש יש. במהלך השנים הייתי בעשרות כנסים של החלמה מסוגים שונים, ותמיד נתרמתי. ולא. אני לא 'שבע' מהם. ההפך. עם 'האוכל' בא התיאבון, ויש לי המון תיאבון... למרות שהפעם התוכניה לא כללה קלוריות, הערב היה גדוש באוכל. הרבה אוכל.

אתמול זכינו להשתתפותו של הרב ד"ר אברהם טווערסקי, שלמרות גילו ולמרות שהוא כבר לא משתתף באירועים פומביים, הגיע במיוחד כדי לשאת דברים קצרים בפני חברי שמור עיניך. הרב טווערסקי עוסק בתחום ההתמכרויות זה כשבעים שנה, עמד בראש מחלקה לגמילה מהתמכרויות לסמים ואלכוהול בבית חולים בפיטסבורג, וכתב למעלה ממאה(!) ספרים, רבים מהם בתחום ההתמכרויות.

הרגע שתפס אותי יותר מהכל היה בכלל אחרי הכנס. הנאומים הסתיימו חלק גדול מהחברים כבר יצאו בדרכם הביתה, בחוץ התארגן מנין לתפילת ערבית, ופיני התחיל לשיר, מלווה בגיטרה. הרגשתי תחושת החמצה על זה שהכנס נגמר והחלק של השירה לא יתרומם. אבל פיני חשב אחרת.