הייתי אשם בכל דבר שקרה, היה קשה לי שהתעוררתי וראיתי בעיתון שההוא נפטר, ניסיתי לחשב ישר את שעת הפטירה וגיליתי שזה היה בדיוק באותו רגע ש...... או ההתמוטטות קרתה אז בדיוק, כל פיגוע או כל מקרה מצער אחר קרה רק בגללי, כי הרי רק אני בתוך כל הג'יפה הזאת, חוטא חסר תקנה, ואיך אני לא שם לב שכל כך הרבה מקרים מצערים קורים ואני לא מתעורר.

כמו ברק הכתה בי המחשבה - זה בדיוק כמו בטטריס. או יותר נכון, עזרה חיצונית (הספונסר שלי) היא לחצן בטטריס... רגע. לפני שתאשפזו אותי, אציע לכם לקרוא עד הסוף. שיהא לתועלת.

צפו בסיפור מדהים על מעשה מטופש של צעירים, על המחיר של הכנות ועל כך שלהכל יש סיבה...

סוף סוף אחרי שנים של סבל הלכתי אתמול לקבוצה החיה. ההרגשה היא שחרור עצום, כאילו תמיד ידעתי בלב שאני צריך ללכת לשם. אבל כל הזמן הכחשתי את זה. הרגשה כאלו חזרתי הביתה, כאילו תמיד חיכו לי וידעו שאני יגיע, וזה רק עניין של זמן.

אתה הטוב האין סופי! אל תתבלבל מתלוש המשכורת ואל תאמין למחשבות שליליות... סרטון אמנותי מעצים על אחת התובנות החשובות ביותר בחיים.  

לאחרונה התפרסמו כאן שני מאמרים מקצועיים שעסקו באשליה שלנו כאשר אנו משתמשים בתאווה באינטרנט כאילו אף אחד לא נפגע, או כאילו אין לכך מחיר ממשי אותו אנחנו משלמים. הנושאים האלו הינם בעלי חשיבות רבה עבורי כמכור, מכיון שהם מזכירים לי שהמחיר שאני משלם עבור החלמה הינו מחיר הגיוני שאם לא אשלם אותו, איאלץ לשלם מחיר אחר, גבוה בהרבה, עבור השימוש בתאווה.

קיבלתי המלצות דרך האתר ובהתכתבות עם חברים בפורום שאני חייב ללכת לקבוצות, ופה הבעיה הגדולה אצלי: אני מבין ומודה לזה שאני לא מסוגל להתמודד לבד מול התאווה הגרועה הזו אבל אני עוד יותר מפחד ורועד להיחשף לאחרים.

החיסרון של המתוודה על חטאו כמה פעמים נובע לעיתים מחוסר אמונה בתשובה והוא עצת היצר. לכן – יש לשים לב היטב שלא לעסוק בתשובה שלא בזמנה.

אוףףף מה יהיה אתי? כמה זמן זה עוד יימשך ככה? האובססיות והכעסים והאשמה וההתנהגות של מכור שאני מזהה בכל פינה. מתי אפסיק כבר לעשות את מה שאני רוצה כל כך להפסיק? מתי תיגמר כבר המלחמה הסיזיפית הזו? מתי תהיה לי תקווה?

ישנן נקודות ציון לא מעטות במסע האישי של כל חבר בדרך אל ההחלמה, ודי ברור שכל אחד ישים את האצבע על נקודה אחרת או אפילו על מספר נקודות שבהן התרחש המפנה. זה נכון הן בנוגע לציר הזמן הכללי כמו הנפילה האחרונה, הפעם הראשונה בקבוצה, קבלת ספונסר וכן הלאה, והן בנוגע לצעד מסויים כמו הצעד הראשון, הצעד השלישי וכן הלאה.

ההצלחה והכישלון לא רשומים על שמנו. תפקידנו הוא רק לפעול. אם פעלת - אשריך, תמשיך הלאה.

בתור ילד אהבתי מאוד את המשחק 'פרה עיוורת', מכירים את המשחק? למי שלא, התיאור בקצרה - משחק תופסת רגיל, אלא שכאן התופס לא רואה מאומה, קושרים את עיני 'הפרה' והוא צריך לתפוס רק על סמך השמיעה (הצווחות) אהבתי את המשחק, לא להיות התופס, גם כשנתפסתי והייתי אמור להיות פרה בעצמי, בלוליינות (רמאות, אלא מה?) התחמקתי. לא יכולתי לקבל את חוסר השליטה, נסו אתם לתפוס אוסף של צווחות בלי לראות.

איך אנו מתייחסים ליצר המין? הרב יונה גודמן על עוצמת יצר המין והיחס הנכון אליו.

הרעיון עצמו פשוט והוא יכול להציל חיים, כולנו מכירים אותו בתיאוריה, אבל במציאות כמעט אף אחד לא מצליח לנהוג בהתאם לידע. כאשר אדם נסחף חלילה לתוך מערבולת בים, מה שצריך לעשות זה לתת למערבולת לסחוף אותו למטה, והוא פשוט ייצא החוצה מהצד השני. במקום זה, האינסטינקט הבסיסי של כל אדם הוא להילחם נגד המערבולת, אבל הכוח של האדם הוא אפסי לעומת הכוח של המים, וברגע שנלחמים בהם - הם מושכים את האדם ומטביעים אותו...

ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו… ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה: אחד מביטול הסיטרא-אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הסטרא-אחרא בעודה בתוקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים.

שני אנשים עמדו בתערוכת ציור והתבוננו באחת היצירות. אחד ראה לפניו חתיכת בד מיושנת המרוחה בצבעים עד לזרא, באופן מבולבל ומחליא ממש. מריחות הצבע היו גסות כל כך עד שבמקומות מסוימים הם התעבו לכדי גועל. ככל שניסה להעמיק ולהבין את פשר הדברים כך התערפלו עניו במעין טשטוש כללי. כעבור זמן הצליח בכל זאת לאתר דמות אדם, אך אבוי, האם כך מציירים אדם? היכן האסתטיקה?

נתאר לעצמנו אדם הסובל מכאבי ראש כרוניים. הם מלווים אותו יום יום. מדי פעם הוא חש דקירה עזה המוציאה אותו משלוות נפשו, כך במשך שנים. בשנים אלו יצא לו לא פעם לחשוב לעצמו ולדון על טיבם של הכאבים. הרבה פעמים הוא כבר הבין שזה לא דבר טבעי ונורמלי להיות שבוי בידם, אבל מכאן ועד לפתרון מעשי לא הצליח להגיע אף פעם. פה ושם הוא קורא ומריח שהכאבים הם משהו כרוני שלא הולך להיפתר אי פעם. הוא גם פגש כמה אנשים בחייו שאף הם סובלים מכך. בפועל הוא חי בצל הכאב ולא חושב ממש על יציאה ממנו.